header
 
קנז  - דיני זמן קביעות סעודה
 
סעיף א
 כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו;
 ואם הוא ת"ח ועוסק בלימודו, ימתין עד שעה ו',
ולא יאחר יותר דהוי כזורק אבן לחמת אם לא טעם מידי בצפרא.
 
עד מתי יקבע סעודת שחרית- לכל אדם -עד שעה רביעית
ת"ח- תחילת שעה 6 ובדיעבד עד סופה
אבל פועלים אוכלים בשעה חמישית
חישוב שעות - כשקם בעמוד השחר חשבינן שעות מתחילת היום בשעות זמניות
כשקם ממיטתו אחר כך חשבינן מעת שקם ממיטתו בשעות זמניות
 כזורק אבן לחמת - לא יתווסף לו כוח באכילה הזאת.
טוב שיאכל ביום פחות מבלילה
יאכל 2 פעמים ביום כשחלש לבו , לא ימלא כרסו בפעם אחת.
 ויתנהג כדכתיב "בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע"
על פי הזוהר - אין לבשל ולהשאיר לכמה ימים וגם לא להשאיר מאכלו ליום המחרת כדי שיבקש בכל יום על מזונותיו וימצאו בזכותו ברכות בכל יום ויום למעלה .
טוב שיתפנה קודם סעודתו
נכון לקבוע סעודה בשישית אף אם טעם מידי בצפרא
 
סימן קנח  - דיני נטילת ידיים לסעודה
 
סעיף א
 כשיבא לאכול פת שמברכין עליו: המוציא, יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה, ויברך: על נטילת ידים.
 אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון לחמניות (פי' סטורט"י בלע"ז) דקות, או פת הבאה בכסנין (פי' פת עשויה עם צוקארו ושקדים ואגוזים),  ואינו קובע סעודתו עליהם, אין צריך נטילת ידים.
 
מ"ט תיקנו נט"י - רבנו חננאל, רמבם –  משום סרך טומאה כיוון שידיים עסקניות ונוגעות בכל דבר. ובזמן שהייתה טומאה וטהרה הכהנים אכלו תרומה היו צריכים ליטול ידיים מד"ס קודם אכילתם כדי שלא יטמאוה בנגיעתם וכדי שיהיו רגילים הכהנים בזה גזרו על כל ישראל שאוכל פת שיטול ידיו .וגם היום לא בטלה התקנה אף שהכהנים לא אוכלים תרומה כדי שישראל יהיו רגילים לאכול בטהרה כשיבנה בית המקדש.
          רשי  -  משום נקיות וקדושה ו"התקדשתם והייתם קדושים".
נפק"מ - שער הציון - אם נגע בזיעה באמצע אכילה האם צריך נטילת ידיים.
 מ"ט דווקא פת - לפי שרוב תרומה הוא ממין פת "ראשית דגנך" ואין דרך לאכול דגן אלא לאחר עשיית פת.
          שער הציון -לא חששו לנקיות וקדושה באכילת עראי אלא דווקא בפת שדרך לקבוע סעודה עליו.
 פת שאינה עשויה מ 5 מיני דגן – 1. אין קובעים עליה סעודה 2. אין נוטלים ידיים .
אוכל ביד אחת האם די בנטילתה בלבד- לא כי חיישינן שיגע גם בשניה .ויטול ימין תחילה ששמאל תשמש לימין.
 נטל ידיים שלא  בכלי -לא מקרי נטילה ואף אם ידיו נקיות.
היכן  ציוונו – ע"ל פי התורה אשר יורוך" "לא תסור"
אם קבע סעודה על פת הבאה בכיסנין -מברך המוציא וברכת המזון .
התחיל לאכול עוגיות ואחר כך נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות - עתה יטול ידיו ויברך המוציא.
 שער הציון -אבל אם יהיה שיעור קביעות רק בתוספת מה שכבר אכל אין צריך נט"י ואין צריך לברך המוציא.
 
סעיף ב
יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך.
 
מ"ט -לעניין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא נטמא על ידי הידיים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו . 2. כיוון שברכת המזון מברכים דווקא על כזית לכן יש חשיבות בזה לעניין נט"י מכל מקום בלא ברכה.
 שער הציון - לפי הגרא על שיעור כזית צריך נטילה בברכה.
 אוכל שיעור ביצה בלא קליפתה -צריך נטילה בברכה .
סעיף ג
אם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאין צריך נטילה.
 
 
 
 
פחות מכזית - לא חשוב אכילה אף לעניין ברכת המזון .
משנה ברורה - לכתחילה נכון להחמיר כי יש חולקים.
 אוכל פירורים - אם מצטרפים לכזית בעינן נטילה. אם מצטרפים לכביצה בעינן גם ברכה.
 אוכל כביצה באופן שבא למתק חריפות שתייה - מחלוקת .
מכריע משנה ברורה -פחות מכזית אין צריך נטילה אף לכתחילה .
כזית עד כביצה -יטול בלא ברכה.
 
סעיף ד
אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ולא נתנגב, ואפילו  אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה.
 הגה: ואפי' אינו מטבל  רק ראש הירק או הפרי, אפ"ה יטול בלא ברכה (ב"י).
 
 
בלא ברכה - גזרה שמא יגע ומכל מקום בלא ברכה כי יש ראשונים שסוברים שנטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה זה רק בזמן שנהגו בטהרה .
טיבול מקצת הירק- רמא כנ"ל -חיישינן שמא היא יטבילנו כולו.
טעם הגזרה-  הפירות עצמם לא נטמאים מידיים כי ידיים שניות לטומאה ואין שני עושה שלישי לטומאה בחולין אבל כאשר טבולים במשקה אז המשקה עצמו שנוגעים בו בידיים הרי הוא הופך ראשון לטומאה ופוסל את האוכל בחולין. ולכן ירק פירות ובשר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים.
האם שטיפת פירות /שרייתן לניקוי מצריך נטילת ידיים-  כן .
דבר שאין דרך לטבלו או שיהיה רטוב - אין צריך נטילת ידיים, וגם אם רטוב, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן .
טובל אצבעו במים ומוצץ -אין צריך טבילה כי לא תיקנו נטילת ידיים לשתיית משקים .
משקים שאין מכשירים לקבל טומאה -מיץ פירות , דבש של דבורים , משקה שנקרש ואין בו טופח על מנת להטפיח לא נחשב משקה . שמן – שאינו מופק מזיתים. טיגון בשומן , טיגון בביצים . דם דגים
משקה שנקרש וחזר ונימוח-  רק   יין מים וחלב יש להם שוב דין משקה -תוספות. חלב והוא הדין מי חלב או חמאה שנימוחה.
 מרקחת המטוגן בסוכר -אין צריך נטילה דלכו"ע  לא הוי משקה.
 
מרקחת מטוגנת בדבש - אם הדבש שעליהם קרוש – לכו"ע אין צריך נטילת ידיים .
אם הדבש אינו קרוש -טז-  נחשב משקה .
מ"א - לא נחשב משקה כיוון שהדבש עומד לאכילה ולא למשקה ושם אוכל עליו.
 חי"א -  אם  קנה דבש שמעורב בשעווה ומתיכו כדי לטגן בו מוכח שלא היה עליו שם משקה כיוון שהתיכו לשם אכילה ואין צריך נטילת ידיים .
ואם קנה דבש מהותך שעושים ממנו מי דבש צריך נטילת ידיים אף על גב שמטגן בו . ד"ח -  אם אוכל המרקחת על ידי מזלג יש להקל שאין צריך נטילה.
 טובל בחמאה שנימוחה - צריך ליטול ידיו .
דבר מטוגן בחמאה וכעת היא לחה עליו -צריך נטילת ידיים.
 חי"א - דווקא כשהייתה נימוחה במחבת קודם ששם בה האוכל, אבל אם נימוחה אחר ששם את האוכל הרי היא חלק מהאוכל ומשקה הבא לתקן אוכל דינו כאוכל.
כיצד אוכל דם - מדובר מפני רפואה ופיקוח נפש .
צנון במלח לח שנעשה ממים -דינו כמשקה וצריך נטילת ידיים אבל במלח קרוש אין שם משקה עליו .
מנהג העולם שלא ליטול ידיים – 1.סומכים על הראשונים הנ"ל
2 .מ"ב - פחות מכזית א"צ .ומכל מקום מבטל דעתו מפני דעת הטור שמצריך.
3. משנה ברורה -גם בזמן הזה אין להקל ובעינן כל דין נטילה כמו בפת.
 שער הציון - יש להקל בכורך ידיו במפה או כפפות
סעיף ה
הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.
 הגה: ודוקא שנוטלן בתורת חיוב, אבל אם נוטלן משום נקיות, שלא היו ידיו נקיות, מותר (הגהת סמ"ק). ובשר צלי, יש מי שנראה מדבריו אע"פ שמוהל טופח עליו, דינו כפירות; ותבשיל מחטים, והם נגובים, דינו כפירות.
 
 
מגסי רוח -שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצוות ומה שלא צריך דמדינא לא תקנו כלל נטילת ידיים לפירות
ואסור גם כשנוטל ידיו לפירות בלא ברכה. וליטול ידיים מפני כבוד ברכה -מותר.
 מוהל היוצא מהבשר -אינו משקה
 גרא -אם הודח במים קודם צלייה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה.
 תבשיל מחטים שטופחים מרוטב שעליהם -שולחן ערוך- משמע שצריך נטילת ידיים.
 אחרונים -דינו כתבשיל שאין דרך לגעת ביד אלא בכף ואין צריך נטילת ידיים ואפילו אם נוגע בו דרך מקרה בתוך הכף .
תבשיל שנוגעים בו ביד - אף-על-פי שאוכלים בכלי צריך נטילת ידיים.
 פירות מבושלים במים -מחלוקת ולכן יש לאוכלם בכף.
 פירות כבושים -נכון להחמיר  ליטול ידיו.
אוכל עוגה בערק – י"ש הוא זיעת   התבואה והוי מי פירות ואין צריך טבילה .
ואם יש רוב מים -בעין טבילה אלא אם כן אוכל פחות מכזית.
 
סעיף ו
 השותה א"צ ליטול אפי' ידו אחת. (וע"ל סי' ק"ע).
מ"א - ולא תקנו נטילה לשתייה .
 
סעיף ז
נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואח"כ רוצה לאכול לחם, יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו, וא"צ לומר אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך, ואכל.
הגה: ואם לא הסיח דעתו, יטול בלא ברכה (ד"ע)
אם נגע באכילתו במקומות המטונפות בגופו, יחזור ויטול ידיו. תשובת רשב"א סימן קצ"ב, וקצ"ג, ועיין לקמן סימן קס"ד (כפול לקמן, ושם נתבאר דצריך ג"כ לחזור ולברך).
 
נטילה שלא לשם קדושה - כיוון שיש פוסקים שבזמן הזה אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה , ממילא לא יצא ידי חובה ,כשרוצה לאכול עתה פת כיוון שלא נטל לשם נטילה מחייבת וכל שכן שאם נטל ידיו לנקיות ולא לשם קדושה שלא עולה לנטילה לשם אכילה .
נטל כנ"ל ורוצה לאכול - צריך לחזור וליטול ומכל מקום לא מברך כיוון שיש פוסקים שבנטילת ידיים לחולין לא צריך כוונה לשם נטילה ושמא יצא בנטילה ראשונה. ואם הסיח דעתו מנטילה ראשונה לכו"ע צריך ליטול ולברך.
 בהל - ואם לא הסיח דעתו ,כל שעברו כמה שעות עד שאכל פת צריך ליטול שנית ולברך כיוון שלא התנה בעת נטילה ראשונה שתהיה עולה לו לאחר כך.
 
סעיף ח
מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים.
 
מקום סכנה -דינו כמדבר ואף שבהליכת מיל יכול להשיג מים מכל מקום אין מחויב. ויכרוך ידיו במפה.
 
סעיף ט
צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
 
סעיף י
אעפ"י ששיעורם ברביעית, (פירוש רביעית הלוג, דהיינו שיעור ביצה וחצי), יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא.
 
כמות מינימלית לנטילה -שולחן ערוך -  רביעית ל-2 ידיים.   
 אחרונים - רביעית לכל יד .
האם הסגולה טעם תמיד עובדת - אם ניזהר בנטילת ידיים ולא מתעשר זה משום שמעשיו מעכבים .
 
 
 
סעיף יא
 מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן;
ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים.
הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ.
 
 מתי מברך על נט"י - שולחן ערוך -1. כל שידיו נקיות לפני נטילה. ( ואף שפמ"ג אומר שזה עובר דעובר מכל מקום כך כתבו כמה ראשונים ) משום מברך עובר לעשייתן .
2. שולחן ערוך כרבנו ירוחם -אחר שנטל פעם אחת ולפני נטילה שניה כיוון שלפעמים אין ידיו נקיות כגון שיצא משירותים או נגע במקומות  מכוסים.
3. רמא בשם שיבולי הלקט -  קודם ניגוב דגמר נטילה הוא בניגוב וכן נהגו .
ברכת ענט"י אחר הניגוב -רמא - יכול לברך - ואין לחוש מצד "כל המצוות מברך עובר לעשייתן " משום שלפעמים ידיו אינם נקיות ואין יכול לברך, וכיוון שנדחתה הברכה ממילא ניתן לדחותה אף לאחר הניגוב.
ט"ז - אין לברך אחר ניגוב .
משנה ברורה - פוסק כרמא ומכל מקום לכתחילה ינהג כט"ז .
ברכת ענט"י אחר שניגב וברך המוציא - הפסיד ברכת ענט"י .
בהל - כיוון שכל עיקר הנטילה כדי שיוכל לאכול וכיוון שכבר החל לאכול שוב לא שייך לברך ענט"י .
גר"ז -גם אם טרם אכל לא יברך על נט"י .
ברכת ענט"י כשברך המוציא וטרם ניגב ידיו – בהל - יכול לברך כי טרם נגמרה הנטילה לגמרי . ושהאוכל בלי ניגוב כאילו אוכל לחם טמא.
 
סעיף יב
 וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.
מדוע נטמא הלחם - ב"י מים ראשונים שנוטל נטמאים מחמת ידיו .קסב . והנטילה השניה אינה מסלקת המים הראשונים לגמרי ולכן לכתחילה יש לנגב קודם שנוטל שנית .
רש"ל - כיוון שמים אינם מנקים היד מלכלוך אלא רק הניגוב ולכן יש מיאוס כשלא ניגב .
בהל – ר"ח - מי ידיו מכשירים הלחם לקבל טומאה ולפיכך גם כשנטל רביעית או פעמיים חייב לנגב ורק בטבילת ידיים הקלו שאין צריך לנגב .
ניגוב בבגדיו - המנגב בחלוקו קשה לשכחה.
פמ"ג מסתפק האם אסור גם בשאר בגדיו.
 
סעיף יג
המטביל ידיו, יכול לאכול בלא נגוב,
וה"ה לנוטל ידיו
בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בב"א,
או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה.
 
מתי אין צריך לנגב ידיו – 1.מטביל ידיו - כשטובל ידיו אין מים טמאים כלל כי טבילת ידיים היא כמו טבילת הגוף שבוודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידיים אין צריך ניגוב.
מ"א - ואם הוא איסטניס יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב .
2. נוטל ידו ברביעית מים - שולחן ערוך - אין צריך לנגב כיוון שאין מים טמאים וכמו במטביל .ובין ששופך רביעית על כל היד או על 2 ידיו כאחת המים טהורים.
 רש"ל - עיקר הניגוב נתקן בגלל מיאוס וכמות המים לא משנה ולכן חייב לנגב ורק במטביל ידיו לא תיקנו ניגוב .
 
סימן קנט – באיזה כלי נוטלים הידיים וכיצד יבואו המים לידיו
 
סעיף א
אין נוטלים לידים אלא בכלי; וכל הכלים כשרים, אפילו כלי גללים (פי' כלים עשויים מרפש בקר ועפר), וכלי אבנים, וכלי אדמה;
 וצריך שיהא מחזיק רביעית;
ואם ניקב בכונס משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב, והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו, אז  בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה.
חובת נטילת מים בכלי -  "ונתן מים חיים אל כלי " והיינו בעניין קידוש מי חטאת באפר פרה אדומה שצריך כלי. וכן קידוש ידיים ורגליים במקדש נעשה בכלי ומזה סמכו חכמים לנטילה עם כלי .ומכל מקום לא בעינן כלי חשוב אלא אפילו כלי שאינו מקבל טומאה ככלי גללים וכלי אדמה (כלי חימר שלא נצרפו בכבשן שאין דינם כחרס ) גם כן כשרים .
שיעור רביעית - רבע הלוג = ביצה וחצי
שיעור כונס משקה - אם מכניסים מים בכלי ויוצאת טיפה אחר טיפה הוי נקב בכונס משקה.
 אם יוצא פחות מטיפה אחר טיפה - אינו נחשב נקב.
 משנה ברורה - אם אינו מחזיק רביעית תחת נקב זה יש להחמיר לכתחילה ובשעת הדחק מותר .
סעיף ב
 וה"מ שנוטל דרך פיו למעלה, שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים ע"י מהכלי;
אבל אם נוטל דרך הנקב, שרי, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה.
נטילה מכלי מנוקב המחזיק רביעית מתחת לנקב - שולחן ערוך - כל שנוטל דרך הנקב מותר, דתחת הנקב נקרא כלי כיוון שמחזיק רביעית.
האחרונים מחלקים בסוג הכלי -כלי חרס המיוחד להחזיק משקים -אם הנקב בכונס משקה נחשב כשבר כלי ואין ליטול ממנו ואפילו דרך הנקב.
מ"ב - בדיעבד כשאין לו כלי אחר יסמוך על שולחן ערוך .
(בכלי חרס המיוחד להחזיק מזון גודל הנקב לעניין הפקעת טומאה הוא "כמוציא זית" ולכן מותר ליטול דרך הנקב )
שאר כלים - מותר ליטול דרך נקב הכונס משקה ובלבד שהמים נשפכים ממנו ללא הפסק משום דנטילה לחצאין לא הוי לכתחילה.
משנה ברורה - לכתחילה נכון להדר בכלי שלם .
כלי שנסדק ומחזיק רביעית תחת הסדק -בכלי חרס – ב"ח - כיוון שעתיד להישבר פסול ואין נחשב כשבר כלי .
ט"ז - סדק קל יותר מנקב ואין לפסול הכלי אלא אם כן יוצא ממנו טיף טיף דאז הוי בכונס משקה .
חי"א - בשעת הדחק לסמוך על הט"ז .
בכלי מתכות - אף שיש סדק מכל מקום לא יישבר כולו ודינו כנקב .
כלי זכוכית -בהל - כל שנסדק ואינו יכול לקבל חמין - פסול .
ליטול בכלי שנקבו נסתם – ט"ז - אם סתם בחימר - לא מועיל באף כלי. ( ואף לא בכלי חרס משום
שלא נצרף בכבשן )
בזפת -מועיל בכלי חרס בלבד .
בשאר חומרים - כל שהכלי עשוי מאותו חומר .
סעיף ג
 כלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית, אינו כלי;
הלכך, מגופה של חבית שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת, אין נוטלים ממנה;
ואם הרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסומכת, נוטלים ממנה.
שבר כלי שמחזיק רביעית על תחתיתו - כלי שנשבר ברוחבו – 1. כיוון שעומד על תחתיתו ומחזיק לפחות רביעית אפשר ליטול בו כל שאין לו כלי שלם אחר.
 2. יש ליטול דרך הדופן הנמוכה משום שבצד הדופן הגבוהה אין מחזיק רביעית .
3. אם בנוסף ניקב נקב אפילו כמוציא משקה יש להחמיר שלא ליטול בו כלל .
כלי שנשבר לאורכו - אף שמחזיק לפחות רביעית באמצעות דפנותיו אין להקל
ואם יחד לתשמיש מותר .
שע"צ- מביא שיש ראשונים שמכשירים .
כלי בצורת חרוט שאינו מחזיק רביעית לבדו אלא רק באופן שנסמך - אם מתחילה נעשה כך , עדיין נחשב ככלי וכמו בסעיף  ה  ואילו כאן מדובר בכלי שהבסיס שלו נשבר ואינו מחזיק רביעית אם אינו נסמך.
ליטול ממכסה של סיר - אם אינו מחזיק רביעית ללא סמיכה - פסול , וכמו מגופה של חבית שאף שנעשית כך מתחילה , מכל מקום לא נעשית לקיבול נוזלים אלא עיקרה רק לכיסוי.
ואם מקבלים רביעית - כשרים משום שלפעמים משתמשים בהם לקבלה .
ויש מחמירים אף כשמחזיק רביעית בפני עצמו כיוון שלא נעשו לקבלה אלה רק לכיסוי וצריך ייחוד לקבלה.
 
סעיף ד
 חמת וכפישה, שהם מיני נאדות של עור שתקנן ועשה להם בית מושב, נוטלים מהם;
אבל שק וקופה שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהם מקבלים משקים, אין נוטלין מהם לידים, לפי שאינם עשויין לקבל משקים;
וה"ה לכובעים של לבדים (פי' בגד קשה פילטר"ו בלע"ז), אפי' כשהם קשים כ"כ שמקבלים מים ואינם זבים מהם, מ"מ אינם עשוים לקבל מים; ומ"מ ע"י הדחק מותרים, שעוברי דרכים רגילים לשתות בהם.
ליטול מתוך שקית ניילון - אף שעשויים לקבלת משקים מתחילת עשייתם מכל מקום אין להם את ההיתר של סע' ה שכשר בלא מושב משום שהשקית אינה שומרת על נפח בחלל אלא הדפנות מונחות אחת על השניה ודינם כמו חמת וכפישה שהם נאדות עור.
ליטול מתוך כובע או כיפה - שולחן ערוך - לכתחילה אין ליטול בהם אף שאין המים זבים מהם .
בדיעבד - בשעת דחק מותרים כי עוברי דרכים רגילים לשתות בהם.
 חי"א-  יטול בלא ברכה כי בזמנינו גם עוברי דרכים לא שותים מהם.
סעיף ה
כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא ע"י סמיכה, חשוב שפיר כלי;
לפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים, מותר ליטול ממנו אע"פ שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי.
הגה: וכ"ש כלי שיש בו ברזא למטה, הואיל ומתחילה נעשה לקבל על ידי כך (טור וב"י).
 
סעיף ו
לא יתן מים לחבירו בחפניו, שאין נוטלים אלא מן הכלי;
והוא הדין אם נטל ידו אחת מהכלי ושפך ממנה לידו אחרת, דאינו כלום;
ור"ת מתיר בזו, כיון שתחלת נטילה לידו אחת היה מן הכלי, והוא שהיתה ידו הראשונה טהורה, כגון ששפך עליה רביעית בבת אחת.
הגה: ונהגו להקל כדברי ר"ת, אבל הסברא הראשונה  היא עיקר, ולכן יש להחמיר לכתחלה.
נוטל מים לחברו מתוך מים שאוחז בחפניו -שולחן ערוך - פסול ואפילו ידיו טהורות כי לא נוטל מכלי .
נוטל ידו אחת מכלי ומידו האחת מערה מים על ידו השנייה -דעת סתם בשולחן ערוך - לא מועיל כי לא באו מכלי .
דעת ר"ת בשולחן ערוך -אם ידו הראשונה טהורה - מועיל כיוון שלא נטמאו המים ששפך עליה .
אם ידו הראשונה אינה טהורה - אם שפך לתוך כף ידו אין זו נטילה כראוי והמים נטמאו בה ואם שפך על ידו כראוי מבפנים ומבחוץ כגון ששפך רביעית בפעם אחת אז דינם כמקווה שמטהר ויכול לשפוך מהם על ידו השנייה כי ידו הראשונה נטהרה .
רמא -להקל כרבנו תם רק בשעת הדחק .
רש"ל - פסול אף בדיעבד .
משנה ברורה - ולכן יטול שוב ידיו כשיוכל וללא ברכה .
דעת רבינו תם כשנוטל ידיו מתוך מים שבחופני חברו -בהל - לפי הגר"א כל שידי חברו טהורות יכול להועיל ליטול לחברו . ויש חולקים ,כיוון שלגבי האיש השני לא הייתה נטילה כלל מתוך כלי.
מערה מכלי על ידיו באופן שאחת מונחת מתחת לשניה- כשר דנטילה אחת היא.
סעיף ז
צריך שיבואו המים מכח נותן,
לפיכך צנור שדולה מים מן היאור ושופך בו ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך;
ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אע"פ שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים.
ואם הטביל ידיו לתוך הצנור הזה, אינם טהורות מכח טבילה, מפני שהם שאובים; וה"מ בדולה, ששופך ונותן לתוך הצנור עצמו, אבל אם נותן אותם חוץ לצנור וממשיך אותם לצנור והטביל בו ידיו, טהורות, דשאובים שהמשיכוה, כשרה;
 ואפילו דולה ונותן לתוך החריץ עצמו, אם הדלי נקוב מאחוריו בכונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו לצנור מקלח מאחוריו ליאור, מטביל בו את הידים, וטהורות, דחשיבי כאילו הטביל ביאור, דנצוק זה מחבר הכלי ליאור וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור, אע"ג דנצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה.
ויש חולקין בזה ואומרים דגם לנט"י לא חשיב חיבור.
הגה: אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קבול וברזא, אבל אם היו כלי תחלה וחברם לכותל, נוטלין ממנו (אגודה פ' המוכר בית).
 
אדם שופך מים מדלי לתוך צינור האם אפשר ליטול ידיו ממים אלו -1. נתינת ידיו בצינור- שולחן ערוך -אם קרוב למקום שבו נשפכו המים הרי שהמים באים מכוח השופך וכשר לנט"י בתנאי שהשפיכה נעשית מכלי הכשר לנט"י כגון שלא מוציא טיפ-טיפ. ואם רחוק ממקום השופך הרי שזרם המים, הבאה מכוח גברא כבר פסק, ואינו מועיל לנט"י.
2. ואם נעשית השפיכה בכלי שאינו כשר לנט"י, וכגון שיש נקב בכונס משקה ( טיף טיף ) והמים נשפכים מצד אחד לצינור ומצד החור שבכלי הם נשפכים חזרה לים, הרי שיש חיבור ניצוק ואפשר לטבול ידיו בצינור. ולגבי שיעור הנקב יש מצריכים כשנקב  יראה כדי שיראה החיבור לים באופן ברור. ויש מצריכים נקב בגודל עדשה.
 דוגמה מעשית - נמצא בספינה באופן שלא יכול להטביל ידיו ויש לו כלי מנוקב. יכול לטבול את ידיו בתוך הכלי כיוון שמחובר לים. ויש חולקים על פתרון זה של ניצוק מאחר ודין ניצוק הוא דווקא בשיעור גדול יותר.
 משנה ברורה - בשעת הדחק לסמוך על דעת סתם המקילה .( ומכל מקום אין אומרים ניצוק לעניין לטבול גופו בזה ) ואם יזדמנו לו מים אחרים יטול ללא ברכה.
 
 
 3. טבילת ידיים במים הכנוסים בצינור - כיוון שהמים אינם כשרים לטבילת גוף מחמת שהם שאובים, אי אפשר לטבול ידיו. והראב"ד מכשיר ב 40 סאה שאובים. סעיף טז.
 
 4. אם שופך מים על הקרקע ומשם זורמים לצינור- המים השאובים נטהרים במשיכה של 3 טפחים ומכיוון שאין שם כלי על הצינור ( אין לו ארבע שפות המשמשים לקבלה ) אין המים נחשבים שאובים לעניין טבילת ידיים.( ולעניין טבילת גוף מחמירים אם כל המים נטהרו במשיכה. רא ) ואם יש ארבעים סאה מכונסים( למעט זוחלים) יכול לטבול ידיו.
 
קנים קבועים המובילים מים מהנהר - אי אפשר להטביל ידיו בקילוח היוצא מהצד השני כי אין כוח גברא ואף לסוברים שאין צריך כוח גברא, יש לפסול ,כי הקנים אינם נחשבים כלי.
 נטילת ידיים עם משאבת מים בשדה - אומנם המשאבה אינה כלי, אבל יכול בידו האחת לשאוב ואת השנייה לשטוף ואז מועיל מדין חיבור ניצוק וכאילו טובל  במעיין.
מים הנשפכים לתוך כיור הקבוע בקיר- 1.לא מועיל כיוון שהכיור אינו נחשב ככלי לנטילה.
 .2 המים באים מכוח משאבה ולא מכוח גברא.
 3. לדעת פמ"ג אם יש כיור בגודל של בריכה בת 40 סאה יכול לטבול ידיו. ולא הוי כטובל בכלי בגלל שמחובר לקרקע. אבל משנה ברורה מחמיר כיוון שנשאבו על ידי כלי.
 
סעיף ח
 רשבא - לא בעי כוח גברא ששופך עליו בנטילת ידיים ,אלא שייטול מתוך כלי לכן נטילת ידיים בתוך כלי המלא במים מועילה .
רוב הראשונים -  ליטול ידיו בכלי משום דבעינן כוח גברא בנטילה דהיינו שיבואו המים מכוח אדם ששופך.
 פסק שולחן ערוך
אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה;
ואם אינו מחובר לקרקע, י"א שעלתה לו נטילה, וי"א שלא עלתה לו,
ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים;
ואם אח"כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה.
כלי מחובר בקרקע – לכו"ע לא עלתה לו נטילה כי דומה למקווה ובמקווה פסול במים שאובים.
 כלי שאינו מחובר לקרקע -האוסרים פוסלים משום שאין כוח שופך אף שיש 40 סאה. וסיבה נוספת לפסילה משום שמדמים נטילת ידיים ,לקידוש ידיים במקדש ,ובמקדש אסור לטבול ידיים בכיור .
שעת דחק- כשאינו יכול להשתמש בכלי -לשולחן ערוך -יברך. אבל האחרונים פסקו שלא יברך או שיכרוך ידיו במפה .
סעיף ט
חבית שיש בה מים, מניחה על ברכיו ונוטל ממנה לידים, ואם היתה מוטה בארץ והמים מקלחים ממנה, או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבה ונתן ידיו שם, לא עלתה לו נטילה
ואם היתה ברזא (פי' דבר סותם הנקב ספינ"ה בלע"ז) בנקב והסירה וקבל המים על ידיו, חשיב שפיר כח גברא;
וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה.
מטה חבית ברגלו - כיוון שהמים באים מכוחו הוי לכתחילה .
קילוח ממזרקה - כיוון שלא בא מכוח גברא לא עלתה לו נטילה .
ברז מים - כיוון שמסיר המונע נחשב ככוח גברא מיהו דווקא קילוח ראשון שיוצא ולא אחר כך. ועל כן צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד כיוון שהצינור קטן ואין מספיק מים לנטילה בקילוח אחד.
בהל - ואם רק פתח ולא סגר ופתח לא יברך על נטילת ידיים.
סעיף י
 אם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו, עלתה לו נטילה.
אם כוונת מטה החבית לרוקן את החבית ולא לנטילה - אף שלא כיוון לנטילה מכשרת לאכילה מכל מקום מי שנוטל מכוון ובעינן או כוונת נוטל או כוונת נותן המים והכל נחשב לכוח גברא מאחר שכאן עושה מעשה בגוף המים שמניע אותם ומחמת הטייתו נשפכים וכל הקילוח נחשב מכוחו ( מה שאין כן בפותח ברז שרק קילוח ראשון בא מכוחו ).
בהל - לכתחילה טוב להחמיר בדין זה כדי לחוש שמא אין זה נחשב כוח גברא .
סעיף יא
הכל כשרים ליתן מים לידים, אפי' חש"ו, עו"ג ונדה. (ואיכא מ"ד דקטן פחות מבן ו' דינו כקוף) (הגהות אשירי פ"ב דברכות).
הנ"ל בנטילת ידיים לתרומה - אסור משום שמטמאים את המים במשא. ( בנידה - מדאורייתא והשאר מדרבנן ) אבל כאן בנטילה של חולין לא גזרו חכמים  .וכן שממילא המים טמאים ,שכולנו טמאי המתים לפיכך לא חששו כאן .
משנה ברורה - לכתחילה טוב ליזהר שלא ליטול מהם .
קטן פחות מבן שש - לשולחן ערוך - מותר
רמא - דינו כקוף שאין בו דעת כלל ,
גרא - אין דינו כקוף כי קוף  הוא לא כוח גברא ואף שבקטן אין דעת מכל מקום לא גרע משוטה שגם אין בו דעת.
סעיף יב
 אם הקוף (פי' מין חיה סימיא"ה בלע"ז) נותן מים לידים, יש פוסלים ויש מכשירים, ונראים דבריהם (ומ"מ יש להחמיר).
יש פוסלים - כי אינו אדם ואין כוח גברא וכן פוסק רמא לכתחילה.
 בדיעבד – מא – כשר.  א"ר - אם יש לו מים נוספים יטול שוב בלא ברכה.
 יש מכשירים - כיוון שיש בה קצת דעת לתשמיש ובעינן שיבואו המים מכוח נותן וכן פוסק השולחן ערוך.
שאר בעלי חיים - שער ציון מסתפק .
סעיף יג
 ולכתחלה יכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה. ( וכוונת נותן נמי מועיל אפילו לכתחלה, אפילו שלא כוון הנוטל כלל) (תה"ד /רשב"א/ סי' תק"י).
נתן ללא כוונה - שולחן ערוך -כשר .
מא - פסול אף בדיעבד .
גרא-  כשולחן ערוך .
משנה ברורה - כשאין עוד מים יסמוך על המקילים .
בהל - ואם יש לו מים טוב שיטמא ידיו כדי שיתחייב בנטילה נוספת ואז יוכל לברך .
אם הנותן כיוון -רמא - כשר .
כוונת נותן פחות מבן שש - לא מועיל .
סעיף יד
הטביל ידיו במי מעין, אפי' אין בו מ' סאה, עלתה לו טבילה כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת; ואם הטבילם במי מקוה, י"א שדינו כמעין וי"א שצריך מ' סאה, ונקטינן כדברי המיקל. ( ויש להחמיר לכתחלה).
כמות מים לטבילת ידיים במי מעיין – כל ש- 2 ידיים מתכסים בו בבת אחת.
 כמות מים לטבילה במים כנוסים - דעה מקלה מספיק רביעית - כיוון שגם מדאורייתא סגי ברביעית מים כנוסים כל שגוף הנטבל מתכסה בהם ורק חכמים הצריכו 40 סאה ,ולגבי נט"י שעיקרה מדרבנן הקלו אף בזה וכן דעת שולחן ערוך .
דעה מחמירה - כיוון שגזרו חכמים שבמים כנוסים בעינן 40 סאה שוב אי אפשר להטביל בפחות משיעור זה. ומשנה ברורה פוסק לכתחילה כדעה זו ובשעת הדחק כמקילים.
 בהל - ואם יזדמנו לו מים אחרים יטול בלא ברכה .
 
סעיף טו
מי גשמים שהם זוחלים (פי' נמשכים והולכים שאינם מכונסים), ויש בהם מ' סאה, יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.
הסבר הספק - מי גשמים אינם מטהרים בזוחלים אלא במכונסים. ולעניין טבילת כלים פסולים מדאורייתא ועל כן יחזור ויטול בלא ברכה .
ולפי הגרא - אף צריך לברך בשנית .
סעיף טז
מ' סאה מים שאובים שבקרקע, להרמב"ם אין מטבילין בהם את הידים, ולהראב"ד מטבילין; ושאובה שהמשיכוה כולה, גם להרמב"ם מטבילין בהם הידים.
טבילת ידיים בבריכת שחייה - לרמבם - פסול כי בעינן מים כשרים לטבילת גוף .
לראב"ד - כשר - כיוון שבעלי קרי שטבילתן מדרבנן יכולים לטבול בשאובים בקרקע ( דאילו שאובים בכלי המחובר לקרקע לא מועיל כי אין טובלים בכלים ).
סעיף יז
לא יטול מהנהר מים בידו אחת ויתן על ידו השנית, לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה.
לא הוי נטילה -   כי נטילה זה דווקא בכלי ואפילו לר"ת שהקל שהמערה מים מידו האחת לשנייה זה דווקא באופן כשהיד הראשונה קיבלה מים מכלי .
 
סעיף יח
ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה, ידיו טהורות.
מה הברכה - אף שהטביל יד אחת מכל מקום כיוון שאת השנייה נטל מברך על נטילת ידיים .
סעיף יט
המטביל ידיו א"צ שתי פעמים, ולא ניגוב, ולא להגביה ידיו.
הטעם - כי בטבילה לא שייך שנמצאו מים שבאו על ידיו וטימאו.
סעיף כ
 המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידים, אלא על נט"י. ( וי"א דמברכין על טבילת ידים או על שטיפת ידים), וכן עיקר (טור ומרדכי פ' אלו דברים וסמ"ג ואגור).
מטביל ידיו מה מברך - שולחן ערוך - יש עדיפות לברך על נטילת ידיים כיוון שנצטווינו על נטילת ידיים ולא על טבילת ידיים .
אבל רמא- לברך על טבילת ידיים.
 אחרונים – כשטובל במים הפסולים לנטילה מברך על טבילת ידיים ואם ראויים לנטילה מברך על נטילת ידיים כשולחן ערוך אף שטובל ידיו .
 
 
סימן קס – אלו מים כשרים לנטילה ואילו פסולים
 
סעיף א
מים שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומם, פסולים.
סעיף אחד
 שינוי מראה מחמת עצמם - כגון שעמדו בכלי זמן ממושך עד שהפכו לירוק -שולחן ערוך- פוסל.
 רמב ם -רק שינוי מראה מחמת דבר אחר פוסל .
אחרונים -להקל כרמבם .
שינוי מחמת דבר אחר – 1. דיו וצבעים.
          2.על ידי עשן .
3.עפר וטיט -כשר כי לבסוף  יצללו המים .
שינוי מחמת מקומם – 1. בעת השאיבה נשתנו .
2.שער הציון -עמדו במקום מעופש שקלקל המים .
מקור דין שינוי מראה - כל דיני שינוי מראה במים הפוסל נלמד מדין מים בכיור במקדש ששימש לקידוש ידיים ורגליים ומכל מקום אם חזר מראה המים כבתחילה כשר.
 שינוי מראה הפוסל במקווה - שינוי מראה אינו פוסל אלא אם כן נפל בתוך המקווה גוף הצבע ונמוח בתוכו או משקה כגון יין אדום או מי פירות.
 שינוי מראה הפוסל במעיין - לעולם אינו נפסל בשינוי מראה.
סעיף ב
 עשה במים מלאכה או ששרה בהם פתו, אפילו נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לשני, פסולים;
ואם צינן יין במים, פסולים;
ואם הדיח בהם  כלים, פסולים;
ואם היו כלים מודחים או חדשים, כשרים.
ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין (פי' ככרות לחם), פסולים,
אבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין, או שחפן מהם בחפניו, המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה, ולפיכך כשרים אם לא נשתנה מראיהן. ( וה"ה מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבק בידיו) (ב"י בשם ר' ירוחם).
הגדרת מלאכה - כשאדם עושה במים מלאכה שיש לו בה צורך ,אזי הופך אותם לשופכים מבחינת נט"י ואף אם הוא לא בעל המים .ורע"ק מקל כשאחר עשה בהם מלאכה.
נעשתה מלאכה במים מבלי כוונה- 1.נפל מעצמו למים ונשרה .
נפל למים והודח מבלי כוונה להדיח
  1. נפל בגד למים והוציאו ( ומכל מקום המים שנסחטו ממנו פסולים )
  2. נתן במים יין צונן מעצמו כדי שלא יתחמם .
  3. נתן במיים דגים דאין מקרי מלאכה אלא רק שמירה ואף אם הדגים מתו .
  4. הדיח ירקות וכלים מודחים .
  5. נתן במים חומר לריח .ורש"ל אוסר .
  6. טבל ידו במים דאין זה מלאכה וגם המים לא נמאסים ולא הוי שופכים .
  7. הדחת ידי נחתום משום שאין בידו לכלוך והוי כהדחת כלים מודחים. ( ודעת  הט"ז לאסור)
סוגי מלאכות הפוסלות במים – 1.רצה לשרות בכלי אחד ונפל לכלי שני פסולים כיוון שהייתה כוונת מלאכה.
  1. צינון יין במים.
  2. הדחת כלים וירקות שיש בהם לכלוך.
  3. שורה ירקות כדי שלא יכמשו (ויש מקילים- כיוון שהיו נקיים. משנה ברורה -ואם יזדמנו לו מים אחרים יטול ללא ברכה )
  4. מדידה נפח או משקל .
  5. נתן מים בכלי לבדוק אם יש חור ויש מקילים.
  6. המים שטח בהם גלוסקא שהרי נעשתה בהם מלאכה .
  7. מים שנחתום מדיח בהם .והרמ"א -מקל .
  8. נתן מים בכלי חדש כדי שלא יבלע היין -שער הציון -מחמיר.
 
סעיף ג
מים שלפני הנפח, אע"פ שלא נשתנו מראיהם, פסולים, מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה, דהיינו שכיבה בהם הברזל;
ושלפני הספר, אם נשתנו מראיהם, פסולים; ואם לאו, כשרים.
מים של לפני ספר - אומנם לפעמים מדיח את כלי הספרות אבל כיוון שאין חזקה שעשה כן כשרים מספק.
סעיף ד
מים ששתו מהם התרנגולים, או שלקק (פי' שתיית הכלב נקרא לקיקה) מהם הכלב, יש מי שפוסל ואין דבריו נראין, אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף, יש להכשיר.
סברת הפוסלים -מים של פרת חטאת נפסלים בשתיית בהמה חיה ועוף (חוץ מיונה ) משום שהמים שזבים מהפה נחשבים כעשית מלאכה .
טעם המתירים - דווקא פרת חטאת נפסלת במלאכה ,ואף בזה יש מקילים ,וכל שכן בנט"י.
 שתיית כלב וחזיר - יש להחמיר כי מאוס.
חי"א- בשעת דחק להקל כשולחן ערוך .
מים ששתה מהם נחש - אין ליטול מהם ידיים.
 מים גלויים - אף שיש נזהרים משתייה מכל מקום לא נפסלו לנטילה.
 מים פסולים שנתערבו במים כשרים - בטלים ברוב ומשלימים לרביעית כל שלא נשתנה מראה מים .
סעיף ה
 אין מלאכה פוסלת אלא במים שאובים, בין שהם בכלי בין שהם בקרקע, אבל לא במי מקוה או מעין בעודם מחוברים.
נטילת מים בנטלה ממקווה - כל שנעשתה מלאכה במים בהיותם מחוברים למקווה , המים כשרים לנט"י אבל אם נפסלו משתיית בהמה פסולים לנט"י בנטילה אולם כשרים לטבילה .
סעיף ו
חמי האור, נוטלים מהם לידים אפילו הן חמין שהיד סולדת (פי' כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו) בהם.
מים פושרים – לכו"ע כשרים ולכן כיוון שיש מחמירים בחום שיס"ב עדיף לחכות שיהיו פושרים ובשעת הדחק אין להחמיר כלל.
סעיף ז
חמי טבריא יכול להטביל בהם את הידים, אבל ליטול מהם בכלי, לא;
ואם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומם והפסיקן מהמעין הנובע, אם יש בהם שיעור מקוה מטבילין בהם הידים, ואם אין בהם שיעור מקוה לא;
ואם חריץ זה מימיו מחוברים למי המעין הנובע חם, לרש"י והרשב"א  אין מטבילין בו הידים, ולהר"ר יונה מטבילין בו את הידים.
תעלה פחות מ 40 סאה המחוברת לחמי טבריה לעניין הטבלת ידיים -רשי ורשב"א - אסור להטביל ידיים אף שמותר בדרך-כלל לטבול בתעלת מים המחוברת למעיין או למקווה, מכל מקום בחמי טבריה גזרו שמא ייפסק החיבור ויקחו ממים אלו .
          רבנו יונה - כיוון שסו"ס מחובר למעיין וכשר אף לטבילת גופו ממילא לא שייך לגזור שמא יבוא ליטול בכלי .
סעיף ח
טעם פיסול חמי טבריא לנטילה, מפני שהן מרים ואינם ראויין לשתיית הכלב, אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהן ראויין לשתיית הכלב, נוטלים מהם לידים.
נטילה במים חמים -שולחן ערוך -מותר.
          משנה ברורה -לאוסרים בחמי האור כל שכן כאן שיש להחמיר.
 טעם מי חמי טבריה- אמנם אין ראויים לשתיית אדם אולם על כל פנים ראויים לשתיית כלב ולכן קשרים לנט"י .
 
סעיף ט
 מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידים אע"פ שכשרים למי מקוה לטבילה;
ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם, אם הכלב יכול לשתות מהם, כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם, פסולים לשניהם.
מי ים שעברו התפלה -כיוון שחזרו להיות ראויים לשתיית כלב כשרים לנטילה ולתפילה.
 טבילת ידיים במקווה מים סרוחים - אף-על-פי שחכמים פסלו מים סרוחים שאין כלב יכול לשתות מהם מתורת מים לנט"י מכל מקום כיוון שאפשר לטבול בהם הרי שאפשר להטביל בהם ידיים.
 בהל- ואם נמצאים המים בבור שאין מחזיק 40 סאה וניתקו מהמעיין פסולים לטבילה.
 מי מקווה עכורים - אם עכורים מחמת טיט שאין הכלב יכול לשתות - פסולים. ואם מחמת שינוי מראה - כשרים.
 בהל- בגמרא זבחים משמע שהקריטריון הוא דווקא אם פרה שותה ומשאיר בצריך עיון .
סעיף י
נוטלים לידים בכל דבר שתחלתו מן המים, כגון יבחושים (פי' תולעים) אדומים או שומן דג. ונראה דוקא אם ריסקן, דלא עדיף משלג וכו'.
טעם - כיוון שתחילת ברייתם מהמים ואף על פי שאין מראה מים.
 שלמים או מרוסקים - מחלוקת שולחן ערוך ורמא.
          מא -חייבים לרסק ואף אם רוצה להטביל בהם ידיו ובזה גרע מהשלג שאפשר לטבול בו בשעת הדחק .
 
סעיף יא
 מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו, או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו, טהור. ( וכל ספק טהרה בידים, טהור) (טור) ויש מי שאומר שעל כל זאת אם יש לו מים אחרים, שיטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק. הגה: מי שלא נטל ידיו, ונגע במים, לא נפסלו אותן מים לנטילה, ולא מיקרי מים טמאים, אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר (תרומת הדשן סי' רנ"ט).
סוגי ספקות ומתי התעוררו בדעת סתם
 
סוג ספקות לפני נטילה אחרי נטילה
ספק נעשתה מלאכה במים אם אין מים אחרים יכול ליטול ידיו .
ויכול לברך כיוון שהתירו ליטול במים אלו -בהל		 יצא .ואם יזדמנו לו מים אחרים לכתחילה יטול שנית
 
אם יש שיעור רביעית אסור ליטול יצא
מים פסולים או כשרים מותר מותר
כלי שלם או שבור מותר מותר
נטל כהלכה ומסתפק אם הסיח דעתו .
נטל כהלכה ומסתפק שמא נגע במקום טינופת		   יצא -כיוון שעומדים בחזקתם
 
 
טעם יש מי שאומר- כיוון שאפשר להדר ולצאת בקל מהספק.
 ספק במילתא דרבנן כשיכול לצאת מספק -שער הציון - לכתחילה יש להחמיר שהרי יכול לעשות בהיתר.
נפק"מ בין ספק מחמת ידיעה לבין ספק הלכה - כאשר מסתפק אם יש רביעית הרי זה ספק שנולד מחמת שאינו יודע למדוד ולא מקרי ספק. אבל בספק בפוסקים נאמר ספק דרבנן לקולא.
נטילה במים טמאים - נטילה לחולין כשרה במים טמאים. ולכן גם אם נגע במים שבכלי לפני שנטל ידיו הרי הם כשרים .ומי שיוצא משירותים יכול לשאוב בחופניו מים ולשטוף והמים שנשארו בכלי יהיו כשירים אבל אם שכשך ידיו במים שבכלי לטהר הידיים הרי שנעשתה בהם מלאכה ונפסלו כי נעשו שופכים.
כמה ספקות שמצטרפים -אפ"ה מקרי ספק דרבנן ומותר.
 פסול מים שנטל בהם חברו - או מחמת שנטמאו המים או מחמת שנעשו שופכים ונפק"מ אם היה בהם רביעית.
 
סעיף יב
 השלג, והברד, והכפור, והגליד (פי' המים הנקפים מרוב הקור), והמלח אם ריסקן עד שנעשו מים, נוטלין מהם וטובלין בהם, אם יש בהם כשיעור (עיין בי"ד סי' ר"א ס"ל).
יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים, אלא במים בלבד;
וי"א שהיין כשר לנטילת ידים, בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי (פי' לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו. ( וי"א דווקא יין לבן, אבל אדום לא) (מרדכי פרק אלו דברים) 
ויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנ"י בשעת הדחק ( וכ"ש דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין, דעיקרן מים) (הגהות אשרי).
 
נט"י במלח -כל הנמנים בשולחן ערוך מקורם במים ולכן כשרים גם בשימוש בנטלה אבל מלח פסול לנטילה בנטלה כי זה מים מלוחים וכשר רק בטבילה כשיש שיעור מקווה ואז גם יכול לטבול בו ידיו .
נט"י במים שקפאו - דווקא עם ריסקם דינם כמים וכשרים לנט"י בנטלה. אבל אם הם במצב צבירה מוצק אי אפשר ליטול ידיים בנטלה מהם ,אלא רק להטביל ידיו כשיש שיעור מקווה כל שיש 40 סאה מחוברים על פני השטח ועל כל פנים צריך שידיו יכוסו בשלג.
 נט"י ביין ובמי פירות - יש מי שאומר בשולחן ערוך – נט"י עושים רק במים נדנאמר "וידיו לא שטף במים".
ויש אומרים בשולחן ערוך-  יין ומי פירות כשרים דלא הצריכו מים ודווקא . וגם שאין לחוש לביזיון אוכלים כי נעשה לצורך ואינו בדרך איבוד. ולעניין יין ,לכתחילה אין ליטול ,כי נתעלה בברכה בפני עצמו .
בהל – ולדעה זו בשאר משקים מותר לכתחילה .ומכל מקום צריך עיון משום הפסד אוכלים כבסימן קעא.
 י"א ברמ"א - רק ביין לבן מותר אבל אדום פסול דנשתנה מצורת מים ואפילו אם היה לבן במקור והוסיף לו צבע אדום .
ויש מי שאומר בשולחן ערוך - יין לעולם פסול מדינא כמו דעת י"א ראשונה. אבל במי פירות אפשר ליטול בשעת דחק כיוון שכל מי פירות גם כן נקראים מים.
 משנה ברורה - לדינא יש להורות כשיטה זו .
נטילת ידיים בוויסקי – רמ"א - ולא נפסל מפני שזה שינוי מראה כיוון שהשתנו לעילויא. וגר"א מפקפק.
סעיף יג
צריך שיהא במים רביעית, וה"מ לאחד; אבל לב' שבאו ליטול כאחד, האחרון א"צ;
ואפילו בזה אחר זה, ובלבד שלא יפסיק הקילוח. כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון, וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו, ידי שניהם טהורות, אע"פ שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני, ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה;
ויש מתירים אפי' כשנוטלים זא"ז, הואיל ובשעה שהתחיל האחד ליטול מהם היה בהם רביעית, גם לשני זה עולים, מפני שבאו משיורי טהרה;
ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד', ומלוג לכמה ב"א כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג"פ (וה"ה) שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, וליטול כאחד, ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד.
שיעורי המינימום שתקנו חכמים לנט"י - רביעית מים. ובאופן אחד שופך פעמים על 2 ידיו פעם ראשונה לטהר ידיים והשניה לטהר מים שעליהם . ובאופן השני כאשר שופך כל הרביעית בב"א על
2 ידיו .
ואף שרוצה ליטול רק ידו האחת (כגון שידו השנייה טהורה ) אין לפחות משיעור רביעית משום שבכלי לעולם צריך שיעור רביעית ובפחות אין שיעור טהרה ואף שאין צריך לשפוך כל הרביעית על יד אחת מכ"מ מוזכר בהלכה כי יש להרבות בשיעור.
 בסימן קסב  ד- משנה ברורה -שאין לפחות מרביעית מים לכל יד ביד כדי שלא יצטרך להיזהר מכמה מכשולים .
ובסימן קנח פסק שולחן ערוך שלכתחילה היכן שמים מצויים יטול בשפע .
שני אנשים הנוטלים מרביעית אחת -שולחן ערוך בסתם- ואף ששני נוטל בפחות מרביעית כשר כי נוטל בשיורי טהרה, כלומר על ידי שיש קילוח יש חיבור ניצוק וכאילו גם השני נטל מרביעית ובלבד שידי השני סמוכות לראשון. אבל אם מרוחקות פסול משום שנוטל במי רחיצת חברו .
מ"ב- 1. והיינו שמתחילה כוונו ליטול ביחד. אבל אם לא היתה כוונה ולאחר שיצק הראשון על ידיו הושיט השני את ידיו הוי כנוטל במי רחיצת חברו ולא עלתה לו נטילה. 2.באופן שיגיעו המים על ידיו מסביב כל שיעור הנטילה שבידיו.
שולחן ערוך ביש מתירים - והיינו כשבאו ליטול שניהם כאחד וכאן בעינן לשני גם כן שיעור רביעית אחר נטילת הראשון .
בשעת הדחק - לסמוך על דעת המתירים .
נטילת כמה אנשים בב"א - כל עוד לא דוחקים בידיהם כולם נחשבים כיד אחת .
ולכתחילה צריך 2 רביעיות ל 3 ו4 אנשים כדי שידקדקו ליטול עד הפרק .בדיעבד אם נטל ראשון חצי רביעית יכולים 2 הנוספים להסתפק ברביעית. ובלוג מים סגי לכמה ב"א.
בהל- לכתחילה יש להחמיר כראב"ד דלעולם צריך רביעית לכל אחד מהאנשים .
 
סעיף יד
צריך שיהא רביעית מכונס במקום א', שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית, ידיו טמאות כשהיו.
מנטל מ-2 כלים בב"א ובכל כלי יש שמינית לוג - לא מהני כי בעינן שהרביעית תהיה בכלי אחד .
 
סעיף טו
רביעית שאמרו, בין לידיו של גדול בין לידיו של קטן.
נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואח"כ חזר השני ונטל ידו השניה, הרי אלו כג' בני אדם, ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג, ידיו טהורות, ואם לאו, אין ידו השניה טהורה, שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני בני אדם.
ראשון נטל ידו האחת והשני נטל 2 ידיו  בערוי אחד של רביעית- השני יצא ידי נטילה והראשון צריך לחזור וליטול ברביעית עבור ידו השנייה .ולכן צריך חצי לוג בכלי לשלוש נטילות וכמו שצריך חצי לוג לשלוש בני אדם .
שע"צ- אע"פ שמעיקר הדין סגי ברביעית וחצי ל-3 ב"א כמו שרביעית אחת מספיקה ל-2 ב"א, מכ"מ חששו חכמים שהנוטל הראשון יחשוש שלא ישאר לשני ולשלישי ויטול בפחות מצי רביעית ולכן הצריכו 2-רביעיות ל-3 אנשים. אבל בלוג אחד סגי ל-5 אנשים ומעלה כי הנוטלים הראשונים לא חוששים לאחרונים.
ובחצי לוג סגי ל 4 אנשים כנל .
 
סימן קסא – דיני חציצה בנטילה
סעיף א
צריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה,
כגון: צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר,  ורטיה שעל בשרו, וטיט היון, וטיט היוצרים;
 אבל במיעוטו, שאינו מקפיד, אין לחוש.
הגה: ומ"ה לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים, לנטילה, משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד, כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ"ק והגהות אשר"י פ' אלו דברים) אבל אם היה מקפיד, הוא צריך לנקרן, וכן עיקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה, אבל העיקר כסברא הראשונה.
חציצה - דבר המודבק על הגוף ומונע ביאת מים באותו מקום.
גודל חציצה פוסלת בטבילה - מדאורייתא על רוב בשר הגוף.
מדרבנן - מיעוט בשר הגוף גזרה אטו רובו ,ואם דרך בני אדם להקפיד להסירו אף על פי שעכשיו בזמן הטבילה אין מקפיד .
כמו כן אסור מדרבנן רוב גוף ואף שאינו מקפיד.
 גדר חציצה בנטילת ידיים - אף שנט"י דרבנן מכל מקום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכן חציצה על רוב מקום נטילה אסור אף אם אין דרך ב"א להקפיד .
נטל ידיו ומצא אחר-כך חציצה - בין על מיעוט היד ובין ברובה, תלינן להקל שנוצר אחר הנטילה. ולכתחילה ראוי לעיין אם יש חציצה לפני הנטילה.
צואה ממש - אפילו נמצא רק על הבשר פוסל בנטילה כי דרך ב"א להקפיד עליו יותר מבצק. ולא עוד אלא שהגיע ממקום הטינופת ונוגע בו תדיר.
 זוהמת ציפורניים - לכלוך שרגיל להתקבץ שם ובזה פוסל אף שדבוק לציפורן ארוכה שאינה כנגד הבשר ודרך ב"א להסירה .
בצק - דרך ב"א להקפיד אפילו כנגד הבשר .
ס"ח - אין לאדם לגדל ציפורניים .
נטילה על מקום חבוש - כשיש לו פצע חבוש נחשב מקום זה כאילו לא קיים ואין צריך נטילה כי לא יסיר התחבושת וייגע באוכל. אבל ברטייה של אבוקדו ליופי או רטייה להרגעת מקום כואב יש חשש שיסיר וייגע באוכל ולכן יש להסיר וליטול ואם נטל על נטייה זו הוי חציצה.
טיט יון וטיט יוצרים - בעל כושר הידבקות גבוה ומונע מהמים להגיע אף שהם לחים וכל שכן בטיט יבש הדבוק שחוצץ אם דבוק על גב היד או תחת הציפורן מול הבשר ואם הוא מזערי שאין ב"א מקפידים לל"ב.
 אומן המתעסק בטיט - כיוון שאומנותו בכך אינו חוצץ במיעוט בכל מקום על ידו .
האם קפידה היא אובייקטיבית או סובייקטיבית - טור -אף אם דרך ב"א להקפיד והוא לא מקפיד- לא חוצץ .
אבל מ"א - אזלינן בתר רובא.
          שער הציון - נהר שלום - מכריע כטור.
טיט שתחת ציפורניים – רמא - הוי מיעוט ולא חוצץ כי לא מקפידים.
          מ"א- אין מקפידים אם כנגד הבשר אבל שלא כנגד בשר- מקפידים .
ט"ז- יש להקל בצואה וסתם טיט שלא כנגד הבשר אם לא מקפיד.
טיט תחת הציפורן ורוב עולם לא מקפיד אבל הוא מקפיד – רמא - מביא מח' ודעתו שיש לנקר.
          משנה ברורה - טיט יוצרים וטיט יבש יש להחמיר .טיט לח ועפר דבוק לציפורן כנגד בשר -אין להחמיר אם כל היום אינו מקפיד ואף שמקפיד בזמן נטילה.
 גרירת טיט שתחת ציפורן בשבת – בהל- מותר ובלבד שלא יגרור הציפורן עצמה.
 
סעיף ב
 כל דבר שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ;
היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד, למי שדרכו להקפיד, חוצץ. למי שאין דרכו להקפיד, אינו חוצץ.
כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו, אע"פ שיש על ידיו ממשות של צבעונים; לא היה צבע, אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו, הרי זה חוצץ,  שהדיו היבש חוצץ, והלח אינו חוצץ.
וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה, אין אותו צבע חוצץ ( גלדי מכה שעל ידיו, אם אינו מקפיד עליו אינן חוצצין) (ס' התרומה).
צבעי ויש לו צבע ברוב מקום נטילה ואינו מקפיד -הצבע חוצץ .ומה שמתכוון השולחן ערוך זה דווקא במיעוט ואינו מקפיד .והוא הדין טבח ויש לו דם על ידיו שאינו חוצץ או שומן ממשי על ידיו ואינו חוצץ.
ידי נשים צבועות בחינה - אף שכל ידיהם צבועות מכל מקום מתכוונות לעשות כן ורוצות בזה לשם נוי ונחשב כגופן ממש.
 בהל - וכן נשים הצובעות שיער אף על פי שהוא קרוב .
ממשות דיו על ידיו של סופר סתם - אפילו ממשות דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ כי אינו מקפיד. בסתם אדם – דיו יבש חוצץ - שולחן ערוך.
 דיו לח - אינו חוצץ כי ישטף במים והמים מגיעים לגופו והוא הדין שאר צבעים לחים שיש להם ממשות.
 חזותא של צבע בעלמא - אינו חוצץ והוא הדין שחרורית שאין בה ממש.
 גלדי מכה - נוזל שיוצא מהמכה ונקרש או עור שגדל על מכת שחין - תלוי אם מקפיד להסירו כי מצטער מזה .
 
סעיף ג
צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט"י ( ואפילו הוא רפוי) (ב"י) ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו (הרא"ש פ' תינוקת) (ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי).
טבעת של אישה - באישה שדרכה להסיר טבעת בשעת מלאכה ,דהיינו בשעת לישה ,לכתחילה אף שבאים המים על האצבע יש להסיר משום חציצה ואפילו ברפוי כי אין אנו בקיאים מה מקרי רפוי .   בדיעבד -ברפוי כשר כל ששפך רביעית .
טבעת של איש - אין דרכו להקפיד להסיר טבעת בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש ולכן אף שאינו רפוי אין צריך להסיר. ואם יש בטבעת אבן טובה מקפידים שלא יתלכלך ואז הוי חציצה ויש להסיר.
סעיף ד
שיעור נט"י, כל היד עד קנה של זרוע;
וי"א עד מקום חיבור האצבעות לכף היד,
וראוי לנהוג כדעת הראשון.
דעת שולחן ערוך במחלוקת -בהל - משמע שמן הדין יש להקל כדעה שניה ורק לכתחילה ראוי לנהוג כדעה ראשונה להוציא עצמו מפלוגתא בדבר שאין בו טורח .
משנה ברורה - כיוון שכל ספק בנט"י לקולא אין למחות במיקל ומכל מקום לכתחילה ראוי להחמיר. אולם כשיש מים בצימצום לכתחילה יכול להקל ואם קלידו מיוזעת לחול צריך ליטול כל היד.
 בהלה חייב לנהוג כדעה ראשונה מדינה ולא רק מטעם חומרה ורק בשעת הדחק כשאין מספיק מים אין למחות במקל וכן מנהג העולם ויש ליטול בשפע ולא להסתפק ברביעית כדי שלא ישאר חלק מהיד ללא נטילה
 
סימן קסב  - הגבהה ושפשוף הידיים בנטילה
סעיף א
הקדמה - גזרו חכמים טומאה על ידיים מפני שהן עסקניות. שיעור המים לטהר הידיים הוא רביעית ונעשה באחד מ-2 אופנים:
  1. ערוי הרביעית ב-2 פעמים - העירוי ראשון מטהר ידיו. אבל מכיון שהמים עצמם נטמאים לכן בא הערוי השני ומטהר את המים הראשונים.
 2 .מערה רביעית בב"א על 2 ידיו או רביעית על כל יד ויד - באופן זה אין צריך עירוי נוסף לדעת השולחן ערוך ועל פי רוב הפוסקים. סעיף  ד'.
עוד בגמרא :הנוטל צריך להגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו .
 פירוש החשש לפי רוב הפוסקים - חלק מהמים הראשונים יצאו חוץ למקום הנטילה שתקנו חכמים ואחר כך חוזרים לתוך הפרק ויטמאו הידיים . ואף שיבואו מים שניים בעקבותיהם מכל מקום אין הם מטהרים אותם כי חכמים תיקנו שמים שניים מטהרים רק במקום נטילה שהוא עד הפרק אבל לא חוץ למקום זה . לפיכך גם כשנוטל כל כף היד עד החיבור לקנה הזרוע עליו להגביה ידיו מחשש שיצאו מעבר לזה ויחזרו .
פירוש החשש לפי מקצת פוסקים - אומנם כשנוטל כל כף היד עד הקנה לא חוששים שמא יצאו המים מעבר לכף היד ויחזרו ויטמאו . וכן אין חשש אם מעט מים מהערוי יכנסו לזרוע כי גזרת טומאה היתה רק על הידיים ולא על הזרוע. וכל החשש הוא דווקא כשנוטל רק עד קשרי אצבעותיו ואז חיישינן שחלק ממים ראשונים נשפכו מהכלי לתוך כף היד ונטמאו שם ואילו מים שניים לא הגיעו לשם לטהרם. ואם לא מגביה ידיו ירדו מים ראשונים אלו על אצבעותיו ויטמאו אותם.
 ושולחן ערוך פסק כדעה המקילה .
 הנוטל צריך להגביה ידיו (דהיינו ראשי אצבעותיו) למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים. הגה: וה"ה אם משפילן מתחילת הנטילה עד סופה דשפיר דמי, רק שיזהר שלא יגביה תחילה ראשי אצבעותיו ואח"כ ישפילם, דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ב"י בשם מהר"י בן חביב); והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע, אבל אם נוטל עד שם, א"צ להגביה ידיו, (ויש חולקים בזה).
וכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת, כיון דאין שם מים טמאים כלל, א"צ להגביה ידיו;
וכן המטביל ידיו, א"צ להגביה ידיו. ( י"א דאם שופך על ידיו ג"פ א"צ ליזהר בכל זה, וכן נהגו להקל) (אגור בשם א"ז והגהות אשרי).
כאשר נוטל רק ראשי האצבעות-שוע- צריך להגביה ידיו
                                                  מתי מגביה- אחר מים שניים ולפני הניגוב. שמא יחזרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפרק אחר מים שניים ויטמאו את הידיים.( לדעת רשבא- עדיף שאחר יערה עליו המים וכך יגביה ידיו מתחילת נטילה .מב- ואם נוטל לבדו יערה רביעית בב"א על כל יד ואז א"צ להגביה ידיו .ואם יש לו פחות מרביעית ישפיל אצבעותיו מתחילת נטילה ועד סופה כשיטת הרמא)
                                                  דיעבד- יצא, כל שלא יצאו המים חוץ לפרק וחזרו.
                                                  רמא- יגביה ראשי אצבעותיו (יש מח' בכוונתו )
כאשר נוטל כל היד עד מקום חיבור יד עם הזרוע- שוע- א"צ להגביה ידיו
                                                                      רמא- צריך להגביה ידיו. (א"ר- כי לרוב הפוסקים יש להגביה ידיו. מב-בשעת דחק כשא"א להגביה יסמוך על השוע)
אופני נטילה בהם א"צ להגביה ידיו- שוע- שופך על ידיו רביעית-  ואין מים טמאים. טז-וכ"ש ששופך רביעית על כל יד
                                                  שוע- מטביל ידיו- כי אין מים טמאים.
                                                   רמא- משפיל אצבעותיו מתחילת נטילה ועד אחר מים שניים (פמג-ויכול להגביה לפני נגוב. מב- יש מפקפקים בשיטה זו מחשש שלא יבואו מים על ראשי האצבעות ומטעם קבלה)
                        מב-כיום נהגו העולם שאין מגביהים כי נוטלים רביעית על כל יד וכן נוטלים כל היד.
רמא – נוטל ידיו ג"פ-( מב-ויש מפקפקים בשיטה זו)
סעיף ב
 הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואח"כ שופך עליהם פעם שנית וגם אלו המים הם טמאים, ואח"כ שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים;
ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ, שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת, וא"צ מים שניים.
הגה: וה"ה אם היו לו מים רבים, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך, ואח"כ שופך רביעית כאחד וא"צ מים שלישים. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה (מיימוני פ' י"א מהלכות מקואות וכל בו וסמ"ג הרא"ש פ' כל הבשר).
 
נטילת ידיים כשיש לו רביעית מים בלבד
אם יש לכלוך חוצץ כגון טיט - ישתמש במעט מים להסיר הליכלוך החוצץ .ואף על פי שבנטילת ידיים עצמה ישתמש בפחות מרביעית מים מכל מקום גם הסרת החוצץ הוא צורך טהרת ידיים. ( בהל-העברת חציצה היא רק הכנה לנטילה ולכן יראה לנקות ידיו בכל מידי דמנקי, כדי שיהיה רביעית בכלי לנטילה, ונכון להחמיר בזה לכתחילה  )
אם לאחר הסרת הליכלוך לא נשאר לו רביעית מים - עליו לתת מים על ידיו ב-2 פעמים בפעם הראשונה לטהרת ידיים ופעם שנייה לטהר המים ראשונים.
 ויכול לשפוך פעמיים ב 2 אופנים: 1. נטילת שתי ידיו כאחת או 2. נטילת כל יד בנפרד.
 אם לאחר הסרת הלכלוך (או שלא היה לכלוך כלל ) נשאר לו רביעית מים יכול לנקוט באפשרות לעיל דהיינו נתינת מים בשתי פעמים. או שיכול לתת רביעית בב"א על שתי ידיו (רביעית בב"א נחשבת כמקוה המטהר ואין צריך מים שניים) ,או מחצית רביעית ליד אחת ומחצית שניה ליד השניה.
מ"ב- י"א שלעולם בכל כמות מים צריך מים שניים.
 להיכן צריך שהמים יגיעו - האם צריך שהמים יגיעו לכל מקום -משנה ברורה דווקא אם באים המים סביב כל היד בשיעור נטילה( בין אם בפעם אחת ובין עם שתי פעמים).
משנה ברורה דווקא אם מזומנים לו מים אבל אין צריך לטרוח אחריהם.
 שפשוף ידיים -רמא - ובעינן אף שהטביל ידיו כדי להעביר לכלוך.
 משנה ברורה - השפשוף אינו לעכובא.
 עד כאן סיכום חלקי של סעיף 2 נשאר לעבור על הסיכום משנה ברורה ולהוסיף שער ציון ובירור הלכה
 
סעיף ג
נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין; ואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח, הרי זו טהורה. בד"א, במים ראשונים; אבל בשניים, נוטל מקצת ידו וחוזר ומוסיף על מקצתן.
נטילת ידיים לחצאין על ידי משאבה -נטל מחצית פרק הנטילה ( בין לשיטה שפרק נטילה הוא עד קשרי אצבעותיו ובין לשיטה שפרק נטילה הוא כל כף היד ) יכול ליטול מחצית שניה של הפרק כל שנשאר מים מעירוי ראשון ,טופח על מנת להטפיח ,או כל שלא שהה אלא זמן קצר שאז 2 השפיכות או יותר (עד השלמת הנטילה )נחשבות כאחת .
ולכתחילה עדיף שלא יטול מכלי כזה .
ואם אין התנאים הנ"ל יטול כל היד ואין צריך לנגב שארית המים שנותרו משפיכות ראשונות .
סעיף ד
 שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה, לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על שתי ידיו, לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו, וכששפשפה נטמאת חברתה, ואין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה, ולא הבאים מחמת היד האחרת,
הלכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה, צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלם כראוי.
לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם, ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך  על שתי ידיו כאחד, או ישפוך על כל אחת רביעית, ואח"כ ישפשפם, שהשופך רביעית כאחד א"צ מים שניים לטהרם, שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה, שא"צ שטיפה ב' פעמים. אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו, בעודם לחות מן המים, צריך לנגבם ולחזור וליטול, שהרי זה טימאם ע"י המים שעליהם. לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישית, שהם שניים לבד מהראשונים, שלא יגע יד בחברתה עד שישפוך גם זה על השנייה, או שישפוך מתחילה על שתיהן כאחד, ואם נטל כל יד מרביעית א"צ לכל זה.
 
סעיף ה
מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חבירתה, דוקא בנוטל ידו אחת ואח"כ שפשפה בחברתה,
אבל אם רצה ליטול בתחלה שתי ידיו כאחת, נוטל, דשתיהן נחשבות כיד אחת ואינן מטמאות זו את זו, ואפילו ד' או ה' שהניחו ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, כיד אחת חשיבו, ואינם מטמאות זו את זו.
נטל ידו אחת ושפך ממנה על ידו השנייה מבלי שנגע בה - ידו השנייה נשארה טמאה ואף שנתכוון מתחילה ליטול גם השניה .קנט  ו.
בשעת הדחק -  רביעית מספיקה ל-2 ב"א .מחצי לוג נוטל ל4 אנשים ובאופן שיספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי .קס יג .
 
סעיף ו
נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך (פי' נתיעץ) כשנוטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת, ידיו טמאות, מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים  נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו, דמים שעל גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חבירתה וגם את היד, וכשנטל את השניים לא טיהרו את הראשונים, כיון שנטמאת מחמת חברתה, אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן, וצריך לנגב ידיו וליטול שתיהן כאחת. הגה: וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחד, לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים (מרדכי פרק אלו דברים).
הטעם - עירוי ראשון היה פחות מרביעית ולכן נטמאו ומטמאים זה את זה. והתקנה אם יטול רביעית על 2 הידיים.
עשה מים ראשונים ונגע ביד ששפך עליה 2 פעמים – רמא - צריך לחזור וליטול ויש מפקפקים בסעיף ה'.
 
סעיף ז
 אם שפשף ידיו זו בזו, יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים, מפני שהם מטמאות זו את זו.
טומאת ידיים לאחר שנטל ידיו - כל שנטל אצבעותיו בלבד והם עדיין לחות אם נוגע בכף היד, הידיים חוזרות ונטמאות כיוון שכף היד הוא מקום טומאה (דלתרומה צריך ליטול גם שם ).
מתי לא יטמאו הידיים אחר נטילה - כאשר נטל וניגב ונגע ואפילו אם  הידיים התרטבו אחר הניגוב .
2 אם נטל עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש לנגיעה כי שם לכולי עלמא אינו מקום טומאה.
 
סעיף ח
 נטל ידו אחת ושפשפה בראשו (פי' כדי לנגבה, ולפיכך לא נטמא ידו משא"כ בסי' קס"ד סעיף ב' שחיכך בראשו) או בכותל, ואח"כ חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל, טמאה שאותם מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם, אע"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף, השתא דחזר ונגע, גרע;
וכבר נתבאר שהשופך רביעית כאחת אינו בכלל כל אלו, דאין שם מים טמאים כלל.
 
טומאת ידיים ממים ששימשו לטהרתם - כאשר נטל פחות מרביעית לצורך מים ראשונים נטמאו המים ואם חזר ונגע בהם נטמאו ידיו.
מאידך אין הידיים נטמאות מנגיעה כדלהלן: 1. אם נטל בפחות מרביעית וניגב ידיו( ואז אין צריך למים שניים. בהל-  אומר שזה רק בדיעבד ולכתחילה צריך גם מים שנים).
  1. אם נטל רביעית בב"א כיוון שאין המים נטמאים.
 נגיעה בראש -רמא - כשנוגע בידיים לחות בשיער בלבד שלא במקום זיעה אינם נטמאות.
 אבל אם מחכך ידיו בין השערות במקום הזיעה- נטמאות  קסד ב.
סעיף ט
כששופך מים ראשונים על ידיו צריך ליזהר שלא ישאר על ידו צרור או קיסם או שום ד"א, שאין מים מטהרין אלא מים שע"ג היד, ולא המים שעל הצרור, ואם שופך רביעית מים כאחת על ידו, א"צ ליזהר בכך.
מה החשש - אין מדובר כאן כשיש חציצה, אלא אפילו הצרור רפוי וראוי לביאת מים תחתיו מכ"מ המים שיצאו ממנו יטמאו את הידיים לאחר השפיכה השניה מאחר ומים שניים מטהרים רק מים שעל הידיים ולא מים שעל הצרור.
 נטל מים ראשונים על צרור והמים השניים הסירו את הצרור- צריך עיון.
 מצא צרור על ידיו אחר הנטילה - אם אינו נזהר ידיו טמאות.
מה נכלל בגדר צרור או קיסם- מא- אף דבר שברייתו מן המים כגון יבחושים ושלג וברד  שלא ריסקם.
פמג -אין לפסול נט"י בגלל ברד ושלג שהרי הט"ז מתיר לטבול בהם אף שלא ריסקם.
 משנה ברורה - אם נוטל רביעית לכל יד אין לחוש למ"א .
סעיף י
מי שיש לו מכה בידו ורטיה (פי' אינגו"נטו בלע"ז) עליה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה;
 וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד;
 או ישפוך רביעית על היד כאחד, שאז לא נטמאו המים.
נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע (טור).
נט"י כשיש רטייה על ידו -  מדובר שאינו יכול להורידה מחמת הפצע.
          מקום רטייה אינו נכלל בחובת נט"י.
          זהירות - שלא יחזרו מים מהרטיה ויטמאו היד כדין צרור וכנ"ל.
 אופן הנטילה- שולחן ערוך יטול רביעית ואין לחוש למים שחוזרים.
          משנה ברורה -אחר שפיכה ראשונה יכסה הרטייה במגבת נקיה.
 משנה ברורה -אם אין אפשרות יכרוך ידיו במפה.
 רטייה שנפלה באמצע סעודה- צריך ליטול כמי שהסיר המפה שאסור לאכול .
 
 
סימן קסג – דין מי שאין לו מים והמאכיל לאחרים
 
סעיף א
 אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה (או אוכל ע"י כף).
כריכת ידיים במפה כשמים מצוין - אסור מחשש שיגע.
 מים מצויין מעט אחרי ארבע מיל - שיעור מיל אינו מדוקדק ואם יהיו מים מעט אחר כך מחוייב להמשיך בדרכו. רעב .ומסופק אם ימצא מים תוך 4 מיל יכרוך במפה.
 שומרים - כיוון שאינם יכולים לעזוב שמירתם היא יכרוך  במפה.
 יושב בביתו- אינו מחויב לטרוח אחר מים אלא עד מיל. ושיעור 4 מיל נאמר בהולכי דרכים שממילא הולכים לכיוון.
 אוכל ביד אחת האם צריך לכרוך גם ידו השניה - שולחן ערוך- 2 ידיו.
 רמא - רק יד שאוכל בה.
 משנה ברורה- צריך עיון.
 אין לו מים ואין מפה – א"ר - יכול לאכול.
 אוכל בכף – רמא - אין צריך מפה כי לא נוגע.
 משנה ברורה- צריך מפה שמא יגע.
דין מיל לנוסע ברכבת- בהל - 4 מיל זה לאדם ההולך רגלית אבל בנוסע ברכבת מודד לפי שיעור זמן של הליכה אדם בינוני שזה 72 דקות .
 
סעיף ב
המאכיל לאחרים א"צ נט"י;
 והאוכל, צריך נטילת ידים אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל,
 וה"ה לאוכל במגריפה (פי' כלי שיש לו שינים פירו"ק בלע"ז) שצריך נט"י.
 אוכל לחם על ידי מזלג - חכמים תיקנו נט"י למי שאוכל לחם ואף שלא נוגע כלל בלחם כגון שאחר מאכיל אותו וכל שכן שאוכל במזלג שצריך ליטול.
 נתינת לחם למי שספק אם ליטול ידיים -מותר ובפרט לעני בתורת צדקה שאין להחמיר בספק. וטוב שיאמר לעני שיטול ידיו.
 יודע שלא יטול ידיו ונותן לו הלחם במתנה - אם נותן לו לחם עובר משום לפני עיוור ואם נותן לו לחם במתנה הרי שעובר משום מסייע לדבר עבירה.
 בה"ל- אם לוקח הלחם  לאכול בביתו מותר שמא יטול ידיו .
 
סימן קסד – דין שיכול להתנות על הנטילה
 
סעיף א
 נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם ( ולא יטנפם) (טור);
 ואם מים מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך.
 הגה: והא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (ב"י בשם הר"י).
בהל- ואע"ג דבעינן נטילה סמוך לאכילה ולפחות שהמזון יהיה מזומן לאכילה זה דוקא כשנוטל לאכול מיד והצריכו חכמיםשלא יסיח דעתו, אבל כשנוטל שלא בזמן אכילה אין לחייבו לאכול מיד וא"צ ליטול שוב את ידיוכיוון ששמר ידיו ולא הסיח דעתו והתנה.
התניה שלא בשעת הדחק- שולחן ערוך-1.  יכול ובלבד שמכוון ליבו שתעלה לו נטילה זו לכל אכילות שיאכל כיוון שנט"י צריכה כוונה לאכילה (ולפוסקים שאין צריך כוונה בנט"י התנאי נצרך לצורך היכר שצריך לשמור ידיו).
2. הנטילה נעשית לפי דיני נט"י לסעודה: כלי שלם ,כוח גברא, מים כשרים.
3.  שלא יסיח דעתו משמירת ידיו שלא יגעו במקום מטונף.
 טינוף הפוסל נט"י- צואה או זיעה בשיעור כלשהו או נגיעה במקומות מכוסים אבל נגיעה בחול לא פוסלת נטילה.
 דין שולחן ערוך למעשה- היום לא נוהגים להתנות ולכן:
 משנה ברורה -רק בשעת הדחק כהולך בדרך ואינו יכול לחפש מים, ילבש כפפות וכשיזדמן לו מים יטול בלא ברכה.
 האם יכול להתנות לכל היום כשנוטל לסעודת שחרית –רמא- אינו יכול להתנות לסעודה אחרת.
 משנה ברורה- כשנוטל לסעודה אסור להפסיק לכתחילה לעשות דבר אחר( כגון למזוג כוס ) בהל- ומכל מקום אם נטל לסעודה והתנה לסעודה שיאכל אחר כך מועיל כיוון שלא גרע מנטילת שחרית ששומר ידיו ודומה לנוטל ידיו שלא לאכול עכשיו .
 
סעיף ב
מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם, או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, ( ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סי' קנ"ה /קצ"ה/), צריך לחזור וליטול ידיו, ויברך: על נטילת ידים
 
נתן ביס וטרם שבלע  נגע במקום מכוסה –מא - אסור לבלוע עד שיטול ידיו. כמו כן אם הסיח דעתו משמירת ידיו צריך גם כן ליטול.
 הגדרת מקומות מכוסים - מקומות מכוסים בגופו שיש בהם מלמולי זיעה. וכל שכן אם נגע במקום טינופת כגון שעשה צרכיו או הטיל מ"ר ושפשף בידו. וכן נוגע בבגד ספוג זיעה. אבל בזיעת פניו או זיעת ידיו במקום מגולה או שנגע בשערות ראשו אין קפידא.
 האם לברך שוב ענט"י כשנגע במקומות מכוסים -שולחן ערוך -מברך ואין למחות כנוהגים כשולחן ערוך.
רש"ל-אין מברך.
 בהל - עשה צרכיו או נגע במקום מטונף ממש או הלך למשך זמן ממושך צריך נט"י בברכה. אבל נגע במקום מכוסה סתם או שהשתין אף על פי ששפשף נוטל בלא ברכה.
 לברר- בבהל הכתב שנוגע בכובע מיוזע חייב נטילה ואילו הנוגע בזיעה שבפניו אין צריך נט"י.
 
סימן קסה – דין העושה צרכיו ורוצה לאכול
 
סעיף א
 העושה צרכיו ורוצה לאכול, יטול ב' פעמים. על הראשונה מברך: אשר יצר, ועל השנייה מברך: על נט"י.
 ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף, יברך: אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך: ענט"י.
הבעייתיות הפסק בין אכילה לברכת נתי הפסק בין נתי להמוציא ויש פוסקים שסוברים שאין אשר יצר ספק כי הכל לצורך טהרת ידיים ויש לסמוך עליהם די עבד כשכבר ברח על נתי אין לאחר אשר יצר אחר המוציא אחר המוציא כשאין מספיק מים או שקשה לו ליטול פעמיים יכול לנקות באופן 2 לכתחילה עשה צרכיו באמצע סעודה מה נוטל ידיו ומברך אשר יצר כי ממילא אין צריך לברך המוציא פתרון לך תחילה שולחן ערוך לברך אשר יצר אחר שנפל מחצית רביעית על שתי ידיו כאחת משפשף ידיו בברכת ענתי לאחר המחצית השניה .
 
סעיף ב
אם רבים מסובין בסעודה, הגדול נוטל ידיו תחילה;
 והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה, שלא להפסיק ושלא לדבר.
 
 כיום בסעודות גדולות אם ימתינו כל המסובים לגדול שיטול והפצה הרי שיבואו לידי דיבור ולכן טוב שיתלו ויברחו מיד והלאה ולפי זה חזר המנהג בזמן התלמוד שגדול נוטל ידיו תחילה סוגי הפסק שולחן ערוך בין ושיהיה ובין בדיבור שער הציון מה כתב שאפשר בשיחה קלה take that כד סקאד אבל האחרונים הולכים .
 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסו
 
סעיף א
 יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים). סימן 166 סעיף 1 דיבור לצורך סעודה מותר להפסיק לחולי על מה שיהיה בינתיים לא מוציא שיחה קלה מחלוקת בין 2 הדעות מתעסק בעסק או מעשה שיסיח דעתו לך ולא למה אסור שער הציון כגון שמוצג חמין בכוס die hard אפילו שעה הרבה או הפסיק כל שלא הסיח דעתו משמירת ידיו אין צריך לחזור וליטול אמירת מזמור לדוד זוהר הקדוש מצווה לאדם להתפלל בכל יום על מזונו קודם אכילה קוד מנקי נטלי הדר יכול לומר קודם המוציא כי זה לצורך סעודה עדיף שיאמר אחר המוציא עד כאן סעיף אחד
 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז
 
סעיף א
 בוצע בפת, במקום שנאפה היטב, ( ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון) (הגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות), ויחתוך פרוסת הבציעה; וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאל"כ חשוב כפרוסה, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם; ולא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן. הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין). ומ"מ אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק (מרדכי). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. וע"ל סי' רע"ד.
מקום הבציעה שולחן ערוך היכן שנאפה היטב במקום הקשה לכבוד הברכה אחרונים יש מחלוקת עם זה צד עליון של הבת או תחתון או הצד המטבח מתפקע בקע פנגר שמגר המאגר פעם הגר אין לבצוע אחד של שרוף או מלוכלך צורתה ביציאה שולחן ערוך חותך מעט בפרוסטטה ביציאה באופן שייחשב עדיין כחלק מהכיכר כדי למעט בשיעור אישה וי בין ברכה לאכילה בהלה אם אוכל לחמניית ביס ולאישה בין ברכה לאכילה אין צריך לחתוך כלל גודל הפציעה שולחן ערוך גדול מכזית ופחות מכבסה קבסה ביצה הוא מדובר בחקיקה שאוכל להגיע לידיה בלבד זה חיישינן שיחתוך יותר מידיי בשבת לא יחתוך כלל כי בעינן לחם משנה וחיי שינן שיחתוך יותר מידיי וכן יכול לחתוך חתיכה גדולה לכתחילה וממנה איתן לכתחילה כזית לכל אחד מהם סוגים
סעיף ב
 יברך: המוציא לחם מן הארץ. ( ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן, והמברך יכוין לאמן שאומרים) (א"ז). יתן ריוח בין לחם ובין מן.
סעיף 2 כוונת מברך לענות אמן רמה לך תחילה על המברך והתכוון לצאת ב אמן של המסובים כיוון שברכה כשאנו עליה אמן חשובה יותר כי האמן הוא גם מכללה ברכה
בבעלה מביא את העם שידע מתי לפצוע ומכל מקום ועבד המסובים יוצאים ידי חובה אף אם לא ענו אמן עד כאן סעיף 2
 
סעיף ג
אין לברך קודם שיתפוס הלחם.
סעיף 3 בדיעבד יצא ורק לכתחילה בעינן שיברך על מצווה סמוך לעשייתה עד כאן סעיף 3
סעיף ד
 יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה (תהילים קד, יד) וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו (תהילים קמה, טו) וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה (דברים ח, ח) וי' תיבות בפסוק ויתן לך (בראשית כז, כח).
סעיף 4 כפפות בברכת המוציא נכון להוריד בשעת הברכה עד כאן סעיף 4
סעיף ה
 לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה, אינו צריך להמתין. הגה: ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין וע"ל סוף סימן ק"ע).
סעיף 5 ברח לפני שהביאו מלח או לפתן לכתחילה אסור להפסיק בין ברכה לאכילה אבל משום כבוד הברכה יש להמתין עד שיביאו מלח או לפתן ולפי המקובלים תובל גת במלך לא גם שאוכלים פת נקייה מכל מקום מצווה שיהיה מלח על השולחן כשיש הרבה מסובים יש לחכות עם הברכה עד שיהיה לכולם מלך כדי שיטעמו מיד הרוצה לאכול פה הרבה הרבה הרבה מצד שיהיה אין חשש כי כך רוצה לאכול ולכן לא יהיה הפסק וכן מטעם של כבוד הברכה
לא שייך ואף כשאוכל את נקייה הוא מעוניין במלך רוי דרך צורך סעודה הפסק בין נטילה להמוציא מה אין לחוש בבקשה מלך מאחר והוא צורך סעודה שולחן דומה למזבח זה השולחן אשר לפני לפניך כיום מה שנותן מלא כמו לאדם אני זה כמו קורבן המחבר עליו מחפר עליו ברית מלח בשעה שממתינים עד שכולם יטלו ידיים עד ולא עסוקים במצוות השטן מקטרג וברית מלח מגן עליהם עד כאן סעיף 5
סעיף ו
 יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך. הגה: ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע).
סעיף 6 עד מתי אסור בדיבור עד שהיא לא סבלה מעט מהבורסה אילנס עד שי בלה ויולה כי טוען ולא בליעה אין צריך ברכה ראי אם כן יקרה ברכה על הבריאה ולכתחילה עדיף שיאכל כזית ואם עבר בסך בשח בדברים שאינם צורך הסעודה כל שירגיש הטעם בפיו אין צריך לחזור ולברך יוצאים ידי חובה בברכת המוציא ודיברו קודם שאכלו רמה אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר אכלה ברכת המברך כל האחרונים צריכים לחזור ולברך המברך לאחרים בסך בן ברכה לאכילה כל שטח בדברים שלא לצורך סעודה אף השומעים לא יצאו ידי חובה אף שלא דיברו בהנאה צריך עיון לדינה ואם אחד מהם סובין טעם יכולים השאר גם כן לאכול עד כאן סעיף 6
 
 
סעיף ז
ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה, ויעקב היה מברך המוציא ונתכוין להוציא השומעים, ואח"כ ניגב ראובן ידיו ובירך ענט"י, לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב, וא"צ לחזור ולברך ברכת המוציא.
סעיף 7 מתכוון לצאת בברכת המוציא ואחר כך נטל ידיו וברך כיוון שהכל צורך סעודה לא הוי הפסק ובלבד שלא יברח בזמן שמתכנן לצאת ידי חובה מה בוצע נתניה דיו וניגב ואז התכוון לצאת המוציא דינה שולחן ערוך דווקא קשת טרם טרם ניגב ואז יכול לברך אנטי כי מצוות נטילה טרם הסתיימה אבל היא מנגב ידיו והתכוון לצאת המוציא שוב לא יכול לברך אנטי עד כאן סעיף 7
סעיף ח
שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם נזכר בתוך הסעודה מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו, אינו מברך.
סעיף סעיף 81 עם ברכת המוציא דינה כשאר ברכות הנהנין שמברך עובר לעשייתן עד כאן סעיף 8
 
סעיף ט
אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.
סעיף 9 משנה ברורה מכל מקום יוכל לכוון לצאת בברכת אחר עד כאן סעיף 9
סעיף י
אם במקום ברכת המוציא בירך: שהכל נהיה בדברו, או שאמר: בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא.
 
סעיף יא
 אם היו שנים או רבים, אחד מברך לכולם; ודוקא הסיבו, שהוא דרך קבע (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) (טור), אבל אם היו יושבים בלא הסיבה, כיון שאינם נקבעים יחד, כל אחד מברך לעצמו; ואם אמרו: נאכל כאן או במקום פלוני, כיון שהכינו מקום לאכילתן, הוי קבע ואפילו בלא הסיבה, והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה, ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות; ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אא"כ ישבו בשלחן א' או במפה אחת.
סעיף 11 בני משפחתו נגררים אחר בעל הבית ואפילו יושבים ולא הסיבה ומכל מקום דווקא כשיושבים מקרי קבע הגדרת ברוב עם בעלה אף שהם מסובים יודעים לברך על עצמם מכל מקום הידור מצווה או שאחד יברך ויוציא כולם קבעו מתחילה לאכול יחד אחד מוציא כולם ואף על פי שאין יושבים בשולחן אחד אומפה אחד והעיקר שאינם מפוזרים עד כאן סעיף
 
סעיף יב
אם היו רוכבים ואמרו: נאכל, אע"פ שכל אחד אוכל מככרו, שלא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד, אבל אם היו אוכלים והולכים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום, ואוכלים מפוזרים, אינם מצטרפין.
סעיף 12 יושבים בעגלה אף-על-פי שנוסע בעגלה כי הולך דמי מכל מקום כיוון שכולם יושבים ביחד הרי הם מצטרפים וכל שכן בסירה שזה קביעות גמורה דין שמש בסעודה אף על פי שהולך ובא יוצא בברכת המוציא אם שמה והתכוון כדרך אכילתו היא הוא כשהוא יוצא ובא עד כאן סעיף 12
סעיף יג
היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו, אם כוון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת, יצאו.
11 לא קבעו לאכול ואחד התכוון להוציא השאר בברכת המזון יצאו בדיעבד כמו דין השולחן ערוך ואף על פי שלא כמו עד כאן סעיף 13
סעיף יד
 אם המסובים רבים, גדול שבכולם בוצע. הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה להקדימו; ואם הכהן עם הארץ, ת"ח קודם לו; ואם הכהן ג"כ ת"ח, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. וע"ל סי' ר"א (ומרדכי פ' בני העיר ב"י סי' קל"ה בשם רשב"א) ואם יש עמהם בע"ה, הוא בוצע ואפילו אם האורח גדול (והמברך  יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי) (א"ז וב"י בשם שבולי לקט).
 האם ת"ח רשאי להקדים כהן - מי שנזהר בסדר קדימות מאריך חיים. ואפילו 2 סועדים אוכלים יחד. אסור לת"ח להקדים כהן רק בגלל שהוא כהן כיוון שמבזה כבוד התורה אבל אם נותן לו מסיבה אחרת מותר. ואם יש חתן בסעודה ביום חתונתו הוא קודם אף שיש גדול ממנו.
 הגדרת בעל הבית- אם עושים סעודה בביתו אבל הוא לא בעל סעודה אינו נחשב כבעל הבית אפילו הוא אוכל עמהם.
 דין בעל הבית כיום -שולחן ערוך- בעל בית קודם לכולם .
          לחם חמודות- המנהג שנותן לגדול ויש חולקים.
 משנה ברורה- אם מונחת כיכר לפני כל אחד מהמסובים, שוב אין טעם של עין יפה ולכן נכון שיברך הגדול.
 כהן נותן רשות- "וקדשתו" יש לתת לכהן לפתוח לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון ולברך ראשון.
          ואם גדול או בעל הבית בוצעים עליהם לומר ברשות כהן מדרך ענווה.
 ואם אחר בוצע צריך מדינא לקבל רשות מכהן.
 ולעניין ברכת המזון -גם כן הגדול אינו צריך לקבל רשות מכהן. ואם בעל הבית מברך יש מחלוקת .
 
סעיף טו
 אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע. ( אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שאוכל הוא, והם ימתינו עד שיאכל הוא) (תוספת ומרדכי פרק ג' שאכלו); ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם; ואם הוא שבת, צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע.
אם המסובים ממתינים לחתיכה שיקבלו מהבוצע -אם המברך ובוצע ומחלק לכולם -כיוון שכולם זקוקים לכיכרו אסור להם לטעום עד שהבוצע יטעם תחילה. ואפילו אם אחד אינו מתכוון לצאת בברכת הבוצע אין זה מדרך כבוד לאכול לפניו כיוון שכולם מחכים וזקוקים לכיכר הבוצע.
טז - לכתחילה עדיף שיאכל קודם שמחלק לאחרים ואף שזה צורך סעודה ואין בזה הפסקה לדעת שולחן ערוך מכל מקום כיוון שאסור לאכול עד שהוא יאכל זה נחשב לו כהפסק ואסור לכתחילה.
 אם לכל אחד מהמסובים יש כיכר לעצמו -אף שיוצאים בברכתו רשאים לטעום לפני הבוצע.
 ואם יש להם רק פרוסת לחם ולבוצע לחם שלם ממילא צריכים לחכות לברכתו כי מצווה לכתחילה לברך על שלם.
 בשבת ויום טוב - אף שיש לכל אחד כיכר שלם בפני עצמו מכל מקום צריכים לחם משנה ולכן חייבים לשמוע הברכה מהבוצע ולטעום מאותו לחם ואינם יכולים לטעום קודם הבוצע .
סעיף טז
 אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים.
מאוד המאריך באמן טועים ואין להמתין להם .
סעיף יז
 הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול, ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו, רשאי.
סימן 167 סעיף 17סימן 167 סעיף 17 לקחת סלטים לפני המוציא כיוון שנתנו לה בוצע רשות לביצוע טקילה הוא נוטל מקערות האוכל תחילה עד כאן סעיף 17
סעיף יח
 הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחד נוטל פרוסה בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אא"כ היה אבל. (פרשה ציון בידיה (איכה א, יז) רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות) (ב"י ואבודרהם בשם רמב"ם פ"ז מהלכות ברכות ותשובות הרשב"א).
סעיף 18 זריקת פרוסת המוציא אסור משום שנמאס או משום ביזיון למצווה נתינת המוציא ליד המסובים רמה דלדלה עטרה מזל בשבת גם כן אין ליתן לאבל משום שאין אבלות בפרהסיה עד כאן סעיף 18
סעיף יט
 מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות.
סעיף 19 לברך להוציא בברכת המוציא למי שאינו יכול לברך כל שהם ברך לא אוכל אינו יכול להוציא כיוון שזה מוציא הוא ברכת הנהנין אף על פי שיש חובה על הנהנה לברך כי אסור להנות מהעולם בלא ברכה מכל מקום הבחירה פי הדור שלא לענות ולא לברך לפיכך אותו אחד שאינו אוכל לא נקרא שמחוייב מדין ערבות אבל ברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חברו לא יוצא ידי חובת המצווה זה כאילו שחברו גם כן לא יצא ידי חובת מצווה ולכן יכול להוציא חברו אף על פי שהוא עצמו כבר יצא ידי חובה מאידך מי שמברך לקטנים ואפילו אינם בנדטו שאין מוטלת עליו חובת חינוך יכול לברך אף על פי שרק הם נהנים אבל להוציא גדולים בנדטו לא עד כאן סעיף 19
סעיף כ
 אפילו בשבת, שהוא חייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא, אם אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים אע"פ שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום. הגה: ויש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר, שתהא נאכלת לתאבון, והוא משום חבוב מצוה (אגור וב"י בשם שבולי לקט).
סעיף 20 סעודת שבת היא בכלל ברכות הנהנין אומנם יש חובה לאכול שלוש סעודות מכל מקום אין חובה זו נובעת ממצווה אלא חובה להתענג בשבת שהרי אין נהנה להתענות אין חייב לאכול ועל כן הוי בכלל ברכות הנהנין סעודות שאין בכלל ברכת המצוות אכילת כזית מצה קידוש בשבת כזית פת בסוכה כיוון שהם חוב על האדם לקיים מצווה ממילה נכנס בכלל הריבות ויכול להוציא אף על פי שאינו
להוציא אף על פי שאינו תואם בעצמו the kill דקר אף על פי שיצא מוציא הנהגות בפרוסות המוציא רמה שוק לינה יאכל קודם שאוכל פת אחר שאלה ישאר מה מוציא כדי שיוכל לבסוף כדי שישאר טעם המוציא בפיפא אין לתת לגוי או לבהמה ואף מה חתיכה שנוגעת באה פרוסת המוציא עד כאן סעיף 20
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון
 
סימן קסח –על איזה מין פת מברכין.
 
סעיף א
היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא  פת קיבר (פי' לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה;
 אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפי' היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד.
הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע עליו ואין לחוש לשני, אע"פ שחשוב או חביב עליו (תה"ד סי' ל"ב).
 
 
סדר קדימות - 7 המינים -לכן פרוסת חיטה קודמת לשלם שעורים.
 שלם- כאשר הכל ממין אחד. ואפילו הוא פת קיבר.
נקי -
גדול- ואם מתכוון לברך על פרוסה והביאו לפניו שלם יחברם ויברך. ואם כבר סיים הברכה יבצע את הפרוסה.
 מקרי ביניים - שלם שיעורים מול פרוסת חיטים -בוצע משניהם יחד -שולחן ערוך- ואף שמעיקר הדין חיטין קודמת.
 שלם שיפון מול פרוסה חיטים או שעורים- בוצע על חיטין שהרי שיפון לא מוזכר כלל בתורה.
 רוצה לאכול מאחד מהם ואין לו עדיפות- במצב זה יש סדר קדימות כלעיל אבל אם רוצה לאכול רק ממין אחד אין לחוש לסדר קדימות.
 
 
סעיף ב
אם ב' שלמות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה;
 אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.
 
 קטנה נקייה מול שלמה קיבר- מברך על קטנה.
 חיבור 2 חצאים על ידי קיסם – מא - אם אומנם אין ניכר שחיבר בקיסם.    בחול -אין צריך להדר אחר שלם. אבל א"ר פוסק כשולחן ערוך שגם בחול יהדר אחר שלם.
סעיף ג
שני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלמה, טוב להפריד החתיכה מהשלמה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אע"פ שנראית יותר גדולה.
הגה: ולא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה, ששם נראית כפרוסה, אלא יבצע ממקום השלם שבה (מהרי"ל).
 
הטעם - שלם עדיף מגדול .
 
סעיף ד
פת שעורין ופת כוסמין, מברך על של שעורים כיון שהוא ממין ז', אע"פ שהכוסמין יפים; פת נקייה ופת קיבר, מברך על הנקייה;
ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו, מברך על הלבנה יותר.
 
כוסמין - אף שהוא מכלל שבע מינים והוא סוג חיטים מכל מקום לא  מוזכר בפסוק.
 7 המינים או חביב- כאן שולחן ערוך פוסק שמין שבע עדיף ובסימן ריא יש אומרים שחביב קודם.
כוסמין מול שיפון-  כוסמין עדיף שהוא מין חיטה.
 שיפון מול שיבולת שועל -שיפון עדיף אח ששניהם מין שיעורים כי שיפון חביב טפי.
 
סעיף ה
פת ישראל קיבר ופת גוי נקיה מונחת לפני המברך ,על איזה מהם יבצע .האם דין ישתנה כשיש אורח.
פת ישראל קיבר ופת גוי נקיה מונחת לפני המברך ,על איזה מהם יבצע .האם דין ישתנה כשיש אורח.
 פת עובד כוכבים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה; ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים, מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא; ואם בע"ה אינו נזהר מפת עובד כוכבים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של עובד כוכבים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת; ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת  על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה.
הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו (תה"ד סי' ל"ב).
 סעיף ה'
פת עכו"ם נקיה מול פת קיבר ישראל – תוס –מברך על איזה מהן שירצה .
                                                            מרדכי – כל שנזהר מלאכול פת גויים ,יבצע משל ישראל .ירא שמים יסלק פת עכו"ם עד לאחר המוציא .
בני הבית הזהירים בפת עכו"ם שאוכלים עם בע"ב שאינו נזהר בפת עכו"ם –תה"ד– בע"ב יבצע מפת עכו"ם כיוון שאין דין קדימה היכן שרוצה לאכול רק מין אחד {ולכן לא שייך מוקדם בפסוק חשוב או חביב},ובע"ב עיקר ואזלינן בתריה .
אורח הרגיל בפת עכום ובע"ב זהיר בפת ישראל-ראביה- כיוון שמצווה על בע"ב לבצוע יבצע על פת עכו"ם ,וכיוון שהותר לבצוע עליה מותרת באכילה כל הסעודה .
מרדכי-וגם כאן אע"פ שפת ישראל חביבה עליו מכ"מ כאן נתנו חכמים עדיפות שיאכלו יחד ולכן לא חייב להקדים הפת ישראל אע"פ שחביבה עליו.
פסק השו"ע
פת ישראל ועכו"ם השווים באיכותם – פשוט שיברך על פת ישראל
אם נזהר מפת עכו"ם , מדוע מסלק והלא דין קדימה שייך רק ברוצה לאכול בשניהם –שו"ע פסק כהשר מקוצי שחשש שאם תיהיה פת עכו"ם מונחת לפניו בשעת ברכה תתחבב עליו ויצטרך לברך עליה לפיכך כתב שיש לסלקה .
אבל האחרונים מתירין להשאירה על השולחן שהרי היא מחזיקה לאיסור אף שהיא חביבה .
ומ"ב מכריע שלכתחילה טוב לחוש לדבריו ולסלק.
כשיש אורח שאוכל מפת עכו"ם –שו"ע אף בע"ב הזהיר מפת עכו"ם צריך לברך על פת עכו"ם .
אם המנהג שכל אחד מברך המוציא – בע"ב מברך על פת ישראל
פמ"ג –אף שאורח מיסב אצלו חולק על דין השו"ע
? נזהר מפת עכו"ם מול פת עכו"ם נקי ויפה המונח לפניו –לפי תה"ד מותרת פת עכו"ם משום חביבות הברכה.
ולפי שו"ע והרבה אחרונים צריך לסלק
 
 
פת ישראל קיבר ופת גוי נקיה מונחות לפני המברך, על איזו מהם יבצע, מה הדין כשיש אורח.
 
פת עכו"ם נקיה מול פת קיבר ישראל -  תוס'-
                                                     מרדכי -
                                                            וירא שמים -
בני בית זהירים בפת עכו"ם שאוכלים עם בע"ב שאינו נזהר בפת עכו"ם - תה"ד -
 
אורח הרגיל בפת עכו"ם ובע"ב זהיר בפת ישראל - ראבי"ה -
                              מדוע לא יבצע בע"ב על פת ישראל החביבה עליו - מרדכי.
 
פסק שו"ע כשיש פת עכו"ם נקיה ופת קיבר ישראל
  1. אם אינו נזהר מפת עכו"ם -
  2. אם נזהר מפת עכו"ם -
  3. בע"ב ובני ביתו חלוקים -
  4. בע"ב נזהר ואורח לא נזהר -
 
רמ"א  בע"ב שלא אוכל פת עכו"ם כי לא חביב עליו  (ולא מצד כשרות)
 
מדוע מסלק פת עכו"ם הרי דין קדימה שייך רק ברוצה לאכול משניהם - שו"ע פסק לפי השר מקוצי-
          אחרונים -
          מ"ב - לכתחילה
 
אורח אוכל מפת עכו"ם ובע"ב מישראל - שו"ע
                                                      פמ"ג
                                        ואם המנהג שכ"א מברך המוציא לעצמו -
 
 
 
קסח ו'
סעיף ו
מה דין מצות אחר הפסח ,מה הדין במצת חמץ  והאם זה נפק"מ .הסבר השיטות.
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
סעיף ו'
מהי הברכה על פה"ב ברכות מב. רב מינא אומר משום רבי יהודה פה"ב מברכין עליה המוציא ולית הלכתא כוותיה .
ומאידך רבי יהודה בשם רבי שמואל –לחמניות מברכים עליהם המוציא וכו' .ומתרצת הג"מ שמדובר שקבע סעודה עליהם  אבל היכן שלא קבע סעודה אינו מברך המוציא.
רבי נחמן- כאשר אוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך.
רא"ש בתחילה מברך המוציא ולבסוף ברכת המזון.
ברכה אחרונה כשאכל בתורת פה"ב-בתחילה –במ"מ ,ובסוף, דעה אחת –כלום .דעה 2  ודעה אחת נפשות .3 רא"ש- מעין ג'
אכל שיעורים שאחרים קובעים עליהם סעודה –רא"ש –מברך  המוציא וברכת המזון
שיעור שאחרים אינם קובעים סעודה אבל הוא קובע –רא"ש – אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם .
אבל לראב"ד –אפילו קבע סעודתו במשהו .מברך המוציא וברמה"ז.
נתכוין לאכול מעט ואח"כ נמלך ואכל שיעור קביעות סעודה – מברך ברמה"ז ואע"פ שבירך המ"מ בתחילה
פסק השו"'ע
מש' פה"ב מפת רגילה  -אומנם פה"ב הוא פת אבל אולם אין  דרך בני אדם לקבוע סעודתם עליו ורק אוכלים עליו בדרך ארעי –ב"י
שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו –כשיאכלו בפ"ע –צריך שיאכל שיעור שאנשים רגילים לשבוע ממנו לבד [שע"צ לאו דווקא שביעה ממש אלא שיעור שהוא דרך קביעות סעודה ] כשיאכלו עם בשר או דבר שמלפתים בו את הפת –סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע ממנו כשאוכלים ג"כ עם דברים אחרים ..
אוכל לבדו ושבע ממנו כשיעור שאחרים לא היו שבעים ממנו לבדו אלא בתוספת דברים אחרים – אין אומרים בטלה דעתו וצריך לברך המוציא וברמה"ז  
[שיור סעודה 3 או 4 ביצים {כמו לעינין עירוב שס"ח}וזה נחשב שיעור קביעת סעודה
[גר"א – מברכים המוציא כשיעור סעודה קבועה של ערב או של בוקר וכן דעת שו"ע לפי המ"ב
[לכתחילה –טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול 4 ביצים .וכ"ש בדבר שמדינא יש להסתפק אם הוא פה"ב שיש לחוש למחמירים .
אם החל בכוונה לאכול מעט ונמלך להמשיך לאכול עוד בשיעור קביעת סעודה – יטול ידיו ויברך המוציא
זקן או נער שאכילתן מועטה בטבע – חייב המוציא וברמה"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע על זה כיון שכל בני מינם מסתפקים בשיעור אכילה כזו
 
 
 
מה דין מצות אחר הפסח, מה הדין במצת חמץ והאם זה נפק"מ   הסבר השיטות
 
מהי הברכה על פתה"ב - ברכות מב -מסקנת הגמ'
 
שיעור קביעת סעודה - ר' נחמן - שיעור שאחרים קובעים עליו סעודהוכן ראש.
 
שיעור שאחרים אינם קובעים סעודה אבל הוא קובע - ראש-
                                                                      ראב"ד-
התכוון לאכול מעט ונמלך ואכל שיעור קביעות סעודה -
 
פסק שו"ע- 1. הברכות על פתה"ב
                2. אכל שיעור שאחרים קובעים עליו והוא לא שבע ממנו
                3. אכל שיעור שהוא קובע עליו ואחרים לא
                4. נגרר ואכל כשיעור
 
מדוע נשתנה ברכת פתה"ב מפת רגילה -
 
מהו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו -שיטת מ"א- 1. כשאוכלו בפ"ע-
                                                                      2. כשאוכלו עם בשר-
                                                                      3. אכל ושבע מפתה"ב בלבד מכמות                                                                            שאחרים לא שבעים ממנה בלבד -  
שיטה 2 - כמו לעניין ערוב
 
הכרעת מ"ב- גר"א-
                  לכתחילה -
 
אם החל בכוונה לאכול מעט ונמלך להמשיך לאכול עוד כשיעור קביעות סעודה -
 
זקן או נער שאכילתן מועטה בטבע -
 
 
קסח  ז'
סעיף ז
לחמניות מתוקות מהי הגדרה הלכתית לברכת מזונות ומתי המוציא מה הדין במערב דבש ותבלין עם קמח 5 מיני דגן לעינין הברכות.
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה  שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה,
( וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם);
וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם  כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
(וא"צ את כל התנאים כי הדעות אינם חלוקות אלא מסכימות אחד עם השניה-בה"ל)
מהי פה"ב –רבי חננאל –פת העשוי כמין כיסים המלאים סוכר ושקדים ומני תבלין .
רמב"ם – עיסה שנילושה בשמן או בדבש או בחלב או שעירב בה תבלין ואפאה [וגם אם נתן מעט מים הרי הם בטלין]
ערוך – פת שעושין אותה כעכין יבשים וכוססים אותם ומנהג ב"א שאוכלים ממנו קמעה.
לעינין הלכה – ב"י- כיוון דספיקא במידי דרבנן  נקטינן כדברי כולם להקל .
פסק השו"ע
שיטת ר"ח- מעמול –ואע"פ שהבצק כשל לחם ,מכ"מ כל העיסה ממולאת במינים אלה ,ואע"פ שהם עיקר והיה צריך לברך עליהם ולפטור הפת מכ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכן מברך במ"מ ופוטר הכל.
אם הוציאו חתוך ואוכל העיסה בפ"ע –אפ"ה מברך במ"מ דיש עליו דין פה"ב כיון שנעשתה עם מילוי הפרות ,ואין צריך לקבוע סעודה על פת זו.
מ"ב עפ' תט"ז – הן לשו"ע והן לרמ"א בעינין שטעם המילוי ניכר הרבה מאוד בעיסה .
שיטת רמב"ם- עוגת דבש – הלחם נעשה בעת לישה ואף שישקם מים מכ"מ טעם המילים שנתערבו ניכר בעיסה.
לחם קימל ,צימוקים, כרכום, - לכו''ע לחם מגמור דהעיסה הוא לחם והנ"ל נותנים להטעימו ולנאותו .
מח' שו"ע ורמ"א – לשו"ע מספיק שטעם המינים ניכר  בעיסה ולרמ"א צריך שטעם התבלין יהיה ניכר יותר מטעם הקמח
שיטת הערוך- נעשים מחמש מיני דגן ומים בלבד אך באפייתן נעשים יבשין כ"כ עד שנפרדים ואין זה אכילה אלא כסיסה ואין צריך לאכול הרבה מזה .
דין לחמניות מתוקות –לשו"ע- כל שמרגיש טעם מי פירות בעיסה
פסקי תשובות :
רמ"א –שיטה א' –רוב מי פירות מול מים כי רק אז נרגש הטעם הרבה מאוד כדרישת הרמ"א –מ"ב
שיטה ב'- רוב ומיעוט לא מוזכרים כלל ברמ"א ובד"מ אלא בעינן שמורגש טעמן הרבה מאוד- וגם מזה לשון המ"ב
ונפק"מ –כ"ש כשמיעוט תבלין אבל יש תוספת סירופ מרוכז שמורגש בעיסה טעם חזק מאוד
הלכה ברורה – אף אם רוב מי פירות ומיעוט מים ,אם אין טעם מי פירות ניכר בלחמנייה דינה כלחם גמור.
 
 
לחמניות מתוקות.  מהי ההגדרה ההלכתית לברכת מזונות ומתי המוציא
מה הדין במערב דבש ותבלין עם קמח מ  5 מני דגן לעניין הברכות.
 
מהי פתה"ב- ר' חננאל - מעמול-1. עיקר מול חשיבות
                                         2. אכילת הבצק מבלי המילוי-
                                         3. הטעם הכללי
 
              רמב"ם - עוגת דבש - 1. הטעם המינים מול טעם הבצק ניכר או ניכר
                                          2. תוספת קימל  צימוקים כרכום
 
              ערוך -  ביסקויט-   
 
       לעניין הלכה- ב"י-
 
פסק שו"ע
  ורמ"א חולק בדעת הרמב"ם
 
 
דין לחמניות מתוקות - לשו"ע-
                              רמ"א- שיטה א'- רוב
                                        שיטה ב'- טעם נרגש
                                        נפק"מ- תוספת סירופ מרוכז
 
הלכה ברורה- רוב מי פרות ואין טעמם נרגש -
 
 
קסח  ח'
האוכל מזונות בתוך סעודה האם צריך לברך עליהם ,והאם לנהוג לכתחילה בזה
לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז ; [נעשים מקמח ומים בלבד כמו לחם ואף שהוא דק מכ"מ עשוי לאכילה ולא לכסיסה ]
 ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; [קמח עם הרבה מים ונעשה כמין דייסה ושופכחם עלי ירקות ונאפים כך .או שנאפים במחבת (בלי שמן ובלינצ'ס) ואם העיסה עבה דינו כלחם כבס"ע יד' שברכתו המוציא]
ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; [מקרה פרטי 1  בנובלא"ש]
ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם,[מקרה פרטי 2 בנובלא"ש]
אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן.
מתי מקרי אוכל נובלא"ש שלא מחמת סעודה –כגון אם אכל הנובלא"ש הרכין והדכין בתוך סעודה לשם קינוח סעודה ,אבל אם אכלם לשבוע הם באים מחמת סעודה ואין צריך ברכה .וכ"ש באוכל האובליא"ש העבים שהם נפטרים בה"מוציא" .
מה מברך על אובליא"ש  בתוך סעודה ושלא מחמת סעודה –שו"ע-כנ"ל
מ"א –וה"ה לכל פת הבאה בכיסנים ובסי' ז.
בה"ל – אומנם שו"ע פסק להקל בכל ג' סוגים של פת הבאה בכיסנין דאין לברך המוציא וברמ"ז משום דספק רבנן להקל .אבל בזה כשאוכל בפ"ע .אולם אם כשאוכלו בתוך הסעודה   אין סברה לחייבו ברכה משום דשמא מין פת גמור הוא ונפטר בהמוציא ע"כ אין לברך על פת הבאה בכיסנין ספק אלא בפת הבאה בכיסנין גמורה שמתקיימים בה; 1,ממילא 2,ונילוש בדבש 3,דק ויבש ולדינא בבה"ל 1;דברים שנילושים בדבש ומי ביצים כגון טורט או עוגיות בסעודה או כעכין ,לא יברך בתוך הסעודה ואפילו אוכלם לקינוח .
ואם אוכל דברים הממולאים בפירות המברך עליהם בסעודה לא הפסיד .
מעשה קדירה בתוך סעודה –לעולם לא נפטר ב"המוציא".
אוכל נובלא"ש לשם קינוח וסעודה לרמה של קביעות סעודה –נפטר במוציא דהרי אף אם אוכלם בפ"ע ג"כ ומתחייב בהמוציא
עוגה הממולאת תפוחים ובאים למזון ותבשיל –אין הפירות נחשבים לתבשל בתוך הבצק והקמח הוא העיקר. ומי שמוציא את הפרי ומברך עליו הוי ברכה לבטלה .
בלילה רכה שמתפשטים  באפייתן עד שנהיים עלים דקים וקבע עליהם סעודה –יברך במ"מ כי אין להם תורת לחם כלל ודומה לטרותא סע' טו'
רקיקים דקים שנותנים עליהם מרקחת טפלים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן [דלא הוי בכלל פת הבאה בכיסנין דאין מתכוונים לאכול הרקיק בפ"ע ,אלא רק להשתמש בו לאכול המרקחת ,והמרקחת עיקר ופוטרטו]
מרקחת על דובשנין באופן שנאפו יחד –כיון שהדובשנין טובות למאכלבפ"ע כוונתו גם לאכילת הדובשנין ומימלא הם עיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת .
מרקחת ששמו על דובשנין מוכנים –המרקחת אינה טפילה שכוונתו לאכול שניהם וצריך לברך גם על המרקחת.
מרקחת עיקר ואוכלן יחד ונשאר בחוץ מעט רקיק – אם אוכלן יחד והרקיק הוא טפל למרקחת , בברכה ראשונה , שהרי גם אם נשאר מעט רקיק בלא מרקחת בחוץ אין צריך לברך עליו דעיקר אכילתו הוה טפל למרקחת ואין חוששין אלא על גמר אכילה .
מרקחת עיקר ולירק אותה ונשאר הרקיק –כיון שאוכל הרקיק בפ"ע צריך לברך עליו במ"מ 
 
 
 
האוכל מזונות בתוך הסעודה ,האם צריך לברך עליהם ,והאם לנהוג לכתחילה בזה
 
השו"ע מחלק בין 2  סוגי מאפה ,סוג אחד הוא לחמניות הנעשות מקמח ומים כמו לחם ואף שהם דקים מכ"מ הם עשויים לאכילה ולא לכסיסה ודינם כלחם גמור ומברך עליהם המוציא וברהמ"ז.(אוביליאש).
והסוג השני מורכבים מקמח מעורב בהרבה מים ונעשה כמין דיסה ושופכים אותה על עלי ירקות ונאפים כך, או שנאפים במחבת ללא שמן כגון בלינצ'ס וברכתם במ"מ ומעין ג'.[ומכ"מ אם עשאם עבים דינם כלחם](ניבלאש).
 
        עוד פוסק השו"ע בדין ניבלאש שאם קובע עליהם סעודה מברך המוציא וברהמ"ז.
 
        עוד פוסק השו"ע בדין הניבלאש שאם אוכלם בסעודה שלא מחמת סעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
 
        דין נוסף בשו"ע הוא במרקחת הנמרחת על הרקיקים, באופן שהמרקחת הוא העיקר ופוטרת הרקיק.
 
מתי מיקרי שאוכל הניבלאש שלא מחמת הסעודה- כגון אם אוכל הניבלאש הרכין והדקין בתוך הסעודה לשם קינוח הסעודה. לאפוקי אם אוכלם לשם שביעה דאז מיקרי באים מחמת הסעודה. וכ"ש שאם אוכל האובלאש שנפטר במוציא.
 
מה מברך על הנובלאש כשאוכלם בסעודה- שו"ע – כנ"ל .
       מ"א- וה"ה לכל פת הבאה בכיסנין כבסע' יז'.
       בה"ל –אמנם שו"ע פסק להקל בכל ג' סוגים של פה"ב, דאין צריך לברך המוציא וברהמ"ז משום דספק דרבנן להקל. אבל זה כשאוכלו בפ"ע. אולם כשאוכלו בתוך הסעודה אין סברא לחיבו ברכה משום דשמא מין פת גמור הוא ונפטר בהמוציא ע"כ אין לברך על פה"ב ספק אלא דווקא בפה"ב גמורה שמתקיימים בה ג' תנאים:1. ממולא.2 נילוש בדבש 3 .דק ויבש.
 
ולדינא מביא הבה"ל לגבי טורט או עוגיות הנילושים בדבש או במי ביצים (או כעכין)לא יברך בתוך הסעודה ואפילו אוכלם כקינוח.
ואם אוכל דברים הממולאים בפירות המברך עליהם בתוך הסעודה לא הפסיד .
 
 אפילו נובלאש לשם קינוח וסעודה בכמות של קביעת סעודה- נפטר במוציא דהרי אף אם אוכלם בפ"ע ג"כ מתחייב בהמוציא.
 
 עוגה הממולאת תפוחים ובאים למזון ותבשיל- אין הפירות נחשבים תבשיל בתוך הבצק אלא הקמח הוא העיקר ומי שמברך בנפרד על התפוחים הוי ברכה לבטלה.
 
בלילה רכה שמתפשטת באפייתן עד שניהיה עלין דקין וקבע עליהן סעודה- מברך במ"מ כי אין להם תורת לחם כלל ודומה לתוריתא.
 
רקיקים דקין שנותנין עליהם מרקחת – מקרים שונים ראה בסיכום.
סעיף י
 חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אע"פ שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ.
(וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).
מה מברך מי שאוכל פרורי לחם
 
פירורים מחוברים ע"י מרק או דבש		 פירורים בעין יבשים (9)
לא מבושל 2, 5, מבושל 1, 5, גידל פירות כזית 10 ,4, המוציא +ברמ"ז
המוציא+כזית המוציא +ברמה"ז
המוציא+ברמה"ז 7, יש תואר לחם היינו שניכר וידוע שהוא לחם במ"מ +מעין ג'
 6,		 גודל הפירורים בפחות מכזית
במ"מ +מעין ג' 6, אין תואר לחם
 
 
1,דווקא בכלי ראשון שי.ס.ב.
2,או שהונח בכלי שני.
4,דווקא שיש בה כזית לפני שהונחה במשקה .ואין להתחשב במה שנתפחה ע"י המשקה או שנדבקה לחתיכה אחרת וכן שכרגע יש בה כזית ולא נפחתה ע"י הבישול .
בה"ל –אם אחר הבישול היה כזית ואז פורר – האם הולכים אחרי זמן בישול או מצבו כרגע ספק .
5,ואם טיגן במחבת –לפי מ"א לא הוי  בישול ודינו כלא מבושל .והאחרונים חולקים ומ"ב –הוי ספק ופחות מכזית ואכל בתוך סעודה .
6, ואפילו קבע סעודתו עליו ואכל כדי שביעה .לעולם מברך במ"מ מעין ג' משום דלא הוי בכלל לחם אלא כמיני קדרה דעלמא .
7, מתחייב בברמה"ז באופן שאכל כמה פירורים כשיעור כזית.
9,אם שרה פירורים במים לזמן מועט (באופן שלא נתלבנו המים ) כל שלא נתחברו אינו יוצא מתורת פת,ומה שאין ביצירת לחם זה בגלל קטנוטו אבל בס"ע יא' נפסדה צורת לחם לא מחמת קטנותו אלא מחמת השריה .
10, בה"ל ואם אוכל מהפירורים שאין בהם כזית ,אין הם נגררים אחר פרוסות כזית לעינין הברכה .
כללי
3. פירורים שהערה עליהם מכלי ראשון –ספק אם יש לו דין בישול וע"כ אם אין כזית ויש לו תואר לחם יברך על פת אחרת (דהיינו יאכל בתוך סעודה)
8,אם פורר לחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגובלן בשמן (קניידלך –מטוגן, חריימזלך –מטוגן ) אע"פ שיש בכל אחת כזית מברך במ"מ ואפילו אוכל הרבה וכך הוא המנהג
ואם אפה אותם –אם גובל במים בלבד – יש לו דין פת .
אם גובל בהרבה  שמן/ דבש –במ"מ
אם גובל במעט – יאכל בסעודה קסח י'
 
א"ר יוסף חביצה אי אית ביה פירורין כזית מברכין עליו המוציא וג' ברכות ואי לא, מברך עליו במ"מ, ולבסוף ברכה אחת מעין ג'.
ור' ששת אומר אע"ג דלית ביה כזית.
אמר רבא והוא דאית ביה תוריתא דנהמא וכן הלכתא.
 
פריש חביצא- רש"י- בישול לחם מפורר בתוך אילפס.
      תוס'- פירורים הנדבקים ע"י מרק או חלב וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצה.
   ויש ג' חילוקים.
  1. האם יש בכל פירור כזית .
    ברכות לז: הכוסס את החיטה מברך עליה בפ"א ,טחנה אפאה בישלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחילה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות ,ואם אין פרוסות קיימות, בתחילה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג'.
    ובירושלמי-  פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית.
 
    מסקנת הב"י- היכן שהלחם נתבשל, תלוי בגודל הפרוסות ולא אכפת לן בין אם יש צורת לחם   
                       או לא.
  1. צורת לחם- אע"ג דאין בפירורים כזית כל שיש בהם צורת לחם מברך המוציא וברהמ"ז .
     תורותא דנהמא= ניכר וידוע שהוא לחם.
 
     מסקנת הב"י- ר' ששת בא להוסיף על ר' יוסף ולא למעוטי ולכן כל שיש כזית אף שאין צורת לחם מברך המוציא.
3. פתיתי לחם בתערובת – ב"י – מסברא כיון שאין בו תערובת משקה הרי הוא לחם ולזה אמר רבא דבעינן דאיכא עלייהו תורותא דנהמא ואם הפירורים מעורבים עם המשקה זה דוקא בחביצא אבל היכן שהפירורים לבדם בלי שום תערובת אע"פ שהפירורין דקין ביותר , לעולם שם לחם עליהם.
 
רמב"ם ג' ח' – הפת שפיתת אותה פתיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק ,
       אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך המוציא.
 
ואם אין בהם כזית או שעברה צורת פת בבישול מברך עליה במ"מ.
 
קושי על הרמב"ם -1. כשיש בפתיתים כזית אבל עברה צורת פת מהם.
 בגלל סתירה בין רישא לסיפא,
 
תירוץ מבני בניו של הרמב"ם- הכוונה שאין בהם כזית וגם עברה צורת פת כי "או"
     מחליף את   "אם".
הר' פאסי- נתן תירוץ שמהלך בין "שינוי" ל"העברה".
וכן פירשו מאור גולת אריאל  הרב אבואב- נתן פירוש.
הר' דון יצחק אברבנאל- הרב יהודה בן שושן
אבל ב"י דוחה הסברים ומציע הסבר – והב"ח דוחה הב"י.
פסק בשו"ע סע' י'.
קסח' י'
מה מברכים על פרוסת לחם מטוגנת
יש לשנן הטבלה ובמבחן לפרט אותה בכתב בתוספת הערות
פסק שו"ע חביצא דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד ע"י מרק דבש או חלב.
מה מברך מי שאוכל פירורי לחם:
פירורים בעין יבשים- המוציא +ברהמ"ז (8)
פירורים מחוברים ע"י דבש או מרק: מבושל(1)(2)- גודל פירורים כזית – המוציא+ברהמ"ז.(4)(5)
                                                      גודל פירורים פחות מכזית- במ"מ +מעין ג'.(6)
                                            לא מבושל (2)(3)-גודל פירורים כזית – המוציא +ברהמ"ז.                       
               גודל פחות מכזית- יש תואר לחם היינו שניכר שהוא לחם- המוציא +ברהמ"ז.(7)
                                              אין תואר לחם- במ"מ +מעין ג'.(6)
  1. דינא בכלי ראשון שי, ס, יב,.
  2. ואם טיגן במחבת לפי המ"א – לא הוי בישול ודינו כלא מבושל  והאחרונים חולקים ,ומ"ב- הוי ספק ובפחות מכזית יאכל בסעודה.
  3. או שהניח בכלי שני.
  4. דוקא שיש בה כזית לפני שהונחה במשקה, ואין להתחשב במה שנתפחה ע"י משקה או שנדבקה לחתיכה אחת וכן שכרגע יש בה כזית ולא נפחתה ע"י בישול .
-        אם אחר הבישול הוא כזית ואז פורר – האם הולכים אחר זמן בישול או מצבו כרגע- ספק.
  1. אם אוכל מהפירורים שאין בהם כזית אין הם נגררים אחר פירורים כזית לענין ברכרה.
  2. ואפילו קבע סעודתו עליו ואכל כדי שביעה ,לעולם מברך במ"מ +מעין ג' משום דלא הוי בכלל לחם אלא כמיני קדירה בעלמא .
  3. כל שאכל כמה פרוסות כשיעור כזית ברא"פ מתחייב בברהמ"ז.
  4. אם שרה פירורים במים לזמן מועט (באופן שלא נתלבנו המים)כל שלא נתחברו אינו יוצא מתורת פת. ואע"פ שאין בו צורת לחם ,כי זה מחמת קטנותו ,אבל בסעי' יא' נפסדה צורת לחם לא מחמת קטנותו אלא מחמת השריה.
כללי-
א.     פירורים שהערה עליהם מכלי ראשון – ספק אם יש לו דין בישול וע"כ אם אין כזית ויש לו תואר לחם יברך על פת אחרת.
ב.      אם פורר לחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגובלן בשמן (קניידלך –מטוגן,חריזמלך- מבושל)אע"פ שיש בכל אחת כזית מברך במ"מ ואפילו אכל הרבה וכך הוא המנהג.
ואם אפה אותם – אם גובל במים בלבד- יש לו דין פת.
אם גובל בהרבה שמן /דבש – במ"מ, ואם במעט שמן /דבש – ספק ויאכל בסעודה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קסח' יא  יב
סעיף יא מקו' בסעיף י'
יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין,  אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.
סעיף יא'
נתנו חתיכה שיש בה כזית א"צ תואר לכם וברכתו המוציא בכל מקרה .
חתיכות צנים שאין בהם כזית שנותנים בשיכר עד שמתלבן –במ"מ,כיון שאם נשרה במים עד שנתלבנו המים סימן שנפסדה צורתה על ידי ההשריה ואבד ממנה שם לחם [ומשמע שכוונתו לאכול הלחם ג"כ]
ואם נותנים בשיכר רק מעט לחם כדי שייתן טעם ולא למטרת אכילת הלחם מברך רק "שהכל" על השיכר שהוא העיקר
מקומות עיקריים ;לסע' –תוס' כשנותן פירורים במים ,והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזל ליה תורותא דנהמא וכן מנהג רבי דוד ממץ לשרות פירורים בלילה כדי לאוכלן בשחרית ללא המוציא.
פסק השוע'
 
 
מה ברכת פירורי לחם השרויים במים או ביין
 
פסק השו"ע סעי' י"א שפרורים שנותנים במים  והמים מתלבנים מחמת הפירורים ,מברכים עליהם מזונות כי אין להם תואר לחם.
מדובר אך ורק בחתיכות שאין בהם כזית.
 
ופסק השו"ע סעי' י"ב עפ"י המרדכי
     שורה פתו ביין אין מברך המוציא אלא מזונות כי יוצא מתורת לחם בגלל צבע האדום.
 
     מדבר אך ורק בחתיכות שאין בהם כזית.
 
    יש מקרים שיין נפטר בברכת במ"מ על פירורי פת
 
    אכילת ביסקוויט עם קפה.
סעיף יב מקורות סעיף י'
יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית.[שאם היה כזית לחם מברך המוציא אפילו שאיבד תואר לחם]
כוונתו רק בשביל האכילה
מקרים בהם היין נפטר בברכת במ"מ על פירורי הפת [כאשר כוונתו לשפר את טעם הפת ע"י היין]
שורה פת הבאה בכיסנין ביין או ביש' וכוונתו  כנ"ל
 שורה פירורים שיש בהם כזית ביין אדום ברכת המוציא פוטר היין כשכוונתו כנ"ל
שורה פירורים שאין בהם כזית ביין לבן וכוונתו 1 כנ"ל
כאשר כוונתו גם בשביל שתיית היין (כגון שרוצה לאכול וגם לשתות)
נכון שיברך מתחילה על קצת יין בס"ע בפג'  ואח"כ יברך על הפת.
אם כוונתו רק בשביל היין והלחם בה לשפר טעמו –הפת נעשה טפל ליין ומברך רק בפ"ג
מה מברך כשאוכל ביסקוויט ןטובלו בקפה (כוונתו לשם שניהם)
אפשרות 1 יברך שהכל על הקפה ואח"כ ועל הביסקוויט מזונות .
אפשרות מעודפת –יברך על הביסקוויט לפני שטובלו בקפה .
ואח"כ יברך על הסוכר ויפטור הקפה.
מקורות עיקריים לסעיף –מרדכי-שורה פיתו ביין או מברך מברך המוציא כיון שיצא מתורת לחם הואיל והאדים ודומה לפת הבאה בכיסנין ומברך עליו  במ"מ .
ב"י ונראה  דהמורדכי מדבר דווקא בפרורים או בפרוסה שאין בה כזית ,אבל בפרוסה שיש בה כזית יברך המוציא
פסק שו"ע סע' יב .
קסח יג
 
סעיף יג עיסה המורכבת מקמח ומים (דאם נילושה בשמן ודבש –לכו"ע דינה כפת הבאה בכיסנין)
שיטת סתם אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה
 ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא ( ונהגו להקל),שיטה ב' יש חולקים
 וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה. שיטה ג' להלכה
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' לאחר אפיה תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל  פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.
סעיף יג
שיטת סתם –ברכת המוציא תלויה באפייה ,דאין לחם אלא באפייה וכיוון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה (ואם שם מעט שמן שלא יידבק אין זה ייקרא טיגון אלא אפיה) אין שם לחם עליו [ודינו שונה מלחם גמור שנתבשל ,דמעיקרא הו"ס היה הלחם ]
ולשיטה זו דוקא הרי אף כשמתקיימים כל התנאים כדלהלן 1' יש בפרוסות כזית 2'אכל הרבה וקבע עליו סעודה .3'אפילו נתחייב בחלה (אף שבחלה החייב בא בגלגול המים בקמח שנעשה עיסה ושוב לא נפקע ממנה ע"י בישול או טיגון ואף אם בשעת גלגול חשב לאפות שבוודאי לכו"ע חייב בחלה  ? אפ"ה כל שטיגן או בישל אינו מברך המוציא.)
שיטת יש חולקים –כיוון שמעיקרא הייתה בלילתו עבה ויש בהרעת תואר לחם ,ברכתו המוציא ואפילו שאינו קובע סעודה .{ואף שהיה בדעתו בשעת הבלילה לבשל או לטגן}
ואם נלוש בשמן או בדבש –לא נקרא עיסה גמורה ולכן רק בקובע סעודה מברך המוציא וברמה"ז .
לדינא-רמא- נהגו להקל כסברה ראשונה .
מ"א –אם לש עיסה עבה והיה בדעתו לאפות ואח"כ נמלך וטיגן או בישל
אם אכל בלא שביעה –כשיטה המקלה דחיוב ברמה"ז מדרבנן .
אם אכל כדי שביעה –צריך לברך ברמה"ז (כלומר מתקיימים התנאים 2,3,הנ"ל)
שע"צ דגו"מ –כיון שמדאו' מעין ג' פוטרת מברמה"ז א"כ הכל שוב מדרבנן ולכן גם באכל כדי שביעה נהגו להקל .
שו"ע -יר"ש – כל שרוצה לאכול מהנ"ל יש לאכול ע"י שיברך על לחם אחר לכתחילה ובהתקיים שני התנאים כדלקמן;1,יש בפרוסות כזית –אבל אם פחות מכזית נתבטל שם לחם .
2, יש בתואר לחם .
 
פשטידא קרפלעך – ממולאים בבשר ונתבשלו המים או נטגנו בשמן
רמ"א –יש להם תואר לחם ואין לאוכלם אלא בסע' פת.
טז –דינו כמולא בפירות
אם ממולאים בפרות –הוי פת הבאה בכיסנין אף שנאפה בתנור
בלא קבע –במ"מ
בקבע סעודה -המוציא
 
עשה עיסה שבלילתה עבה ובישלה - מה יברך
 
המשנה בפסחים לז. דובשנין והסופגנין אסקריטין וחלת המשרת פטורות מן החלה
    ור"ל ור"י נחלקים מהו הטעם
לפי ר"ל -הללו מעשה אלפס.
  ר"י -מעשה אלפס חייב בחלה, אלא שאלו נעשו בחמה.
  ולכו"ע- אם בישל ולבסוף אפה - חייב בחלה ,כיון שהוא לחם.
 
אבל אם אפה ולבסוף בישל  ר"ל- כמעשה חמה - ופטור.
      ר"י- כמעשה אלפס וחייב.
 
רוב הראשונים פסקו כר"י .
ר"ת- מח' ר"ל ור"י בעיסה דלילה באלפס, אבל אם תחילתו עיסה , הרי שאף שבישלו, חייב בחלה, כי הולכים בתר העיסה ואע"פ שבסוף נהיה סופגנין.
       ומכ"מ היה נוהג ר"ת שהיו לשים בביתו, לשם טיגון, או בישול היו גם אופים כדי להתחייב לכו"ע בהפרשת חלה ,וגם מה שהיה מבשל היה אוכל דוקא בסעודה.
אבל שו"ע פסק בדעת סתם כשאר ראשונים שברכת המוציא תלוי באפיה ,דאין לחם אלא באפיה , וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת (בלא משקה)אין שם לחם עליו.
ופסק השו"ע בסתם שאפילו דבר שבלילתו עבה , אם בשלה או טיגנה אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תואר לחם ואפילו נתחייב בחלה דברכת המוציא, אינו הולך אלא אחר שעת אפיה.
   ר"ת- ויש חולקין- שכל שתחילת העיסה עבה אפילו בישלה ועשאה סופגנין ע"י מים או שמן מברך עליו -המוציא.
וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על הלחם אחר, תחילה .(כשאוכל יותר מכזית ויש תואר לחם).
    ורמ"א מוסיף- 1. נהגו להקל.
                        2. אם אין תואר לחם כגון לוקשין לכו"ע אין לברך המוציא וג' ברכות.
                        3. אבל פשטידה מיקרי תואר לחם.
                        4. ואם נילוש בשמן ודבש דינו כפת הבאה בכיסנין (אלא בקביעת סעודה).
 
   לשיטה סתם - לעולם מברך מזונות ואף שיש בפרוסות כזית ואכל הרבה וקבע סעודה, ואפילו נתחייב בחלה ,ואף אם בשעת גילגול חשב לאפות אפ"ה כל שטיגן או בישל אינו מברך המוציא.
 
לש עיסה עבה והיה בדעתו לאפות, ולבסוף נמלך ובישל - ואכל כדי שביעה-
             מ"א- יברך ברהמ"ז.
             דגו"מ- כיון שמעין ג' פוטרת ברהמ"ז א"כ הכל מדרבנן והמנהג להקל.
קסח יז
 
עיסת לחם שאפוה בתנור וממולאת בבשר האם ברכתה המוציא או מזונות
 
ברכת פשטידת בשר - אגור- פשטידה הנאפית בתנור בבשר או דגים או בגבינה ,אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר ,מכ"מ מברכים עליהם המוציא, דמין דגן חשוב יותר בעיני אנשים, והטעם כי הולכים אחר 5 מינים .
פסק שו"ע כאגור.
          פשטידה הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברהמ"ז.
    רמ"א- ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה ,אבל אם בישלו במחבת במשקה אין לאוכלו ,אלא בתוך סעודה (בסעי' יג' חושש לדעת ר"ת שמכיון שנילוש  בלילה עבה שם עיסה גמורה עליו).
 
מ"ש מפת הבאה בכיסנין הממולאת בפירות ותבלינין- אם ממולא בפרות הם נעשים לקנוח סעודה ולמתיקה ולכן בעלמא ברכתם במ"מ, ואם קובע עליהם סעודה יברך המוציא, אבל בפשטידת בשר הדרך לקבוע עליהם סעודה כי דרך לאוכלם כדי לשבוע, והוי כשאר פת ובשר שאוכל יחד.
 
   מאידך רקיקים קטנים מעורבים בפתיתי בשר- כיון שעשוים לקנוח סעודה ברכתם במ"מ ואם קובע עליהם סעודה - המוציא.
   פת נאפה במי ביצים -מ"א מסתפק.
                     מנהג העולם במ"מ .   ויש מחמירין אם נתערב בהם מים ,ואם הוא דק ויבש לכו"ע                                   יש לברך עליהם במ"מ.
האם מילוי בשר הוי כמילוי פירות לשו"ע- משמע שמילוי בשר דינו כמילוי פרות לשו"ע והשאלה הוא רק אם עשוי לשבוע או לקינוח.
 
 
 
 
 
סימן קסח
סעיף ה
 פת עובד כוכבים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה; ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים, מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא; ואם בע"ה אינו נזהר מפת עובד כוכבים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של עובד כוכבים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת; ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת  על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה.
הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו (תה"ד סי' ל"ב).
 
 
 
סימן קסח
סעיף ו
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
 
 
 
סימן קסח
סעיף ז
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה  שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה,
( וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם);
וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם  כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
 
 
 
סעיף ח
לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז;
 ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;
ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון;
ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ט
פת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא, אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.
 
 
 
סימן קסח
סעיף י
 חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אע"פ שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ.
(וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).
 
 
 
סימן קסח
סעיף יא
יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין,  אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.
 
 
 
סימן קסח
סעיף יב
יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית.
 
 
 
סימן קסח
סעיף יג
אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה;
 ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא ( ונהגו להקל),
  וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה.
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' לאחר אפיה תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל  פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.
 
 
 
סעיף יד
 חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא.
הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות; וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס' והרא"ש והר"ן פרק כל שעה ורמב"ם פ"ו מהל' חלה ושאלתות וטור), ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות); אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא (תוספות והרא"ש והר"ן ור"י פרק כיצד מברכין).
 
 
סעיף טו
טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז; אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו.
 
סעיף טז
נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו בורא מיני מזונות.
 
 
 
סימן קסח
סעיף יז
 פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא ובה"מ.
הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר (דעת עצמו).
 
 
סימן קסט – דין שמש הסעודה.
 
סעיף א
 כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד;
ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין,
ולא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בע"ה (ודוקא לשמש, אבל לאחר שבסעודה מותר ליתן בכי האי גונא) (הר"י ס"פ אלו דברים);
ואסור ליתן לו פרוסת פת, אא"כ יודע בו שנטל ידיו.
 
שמש מסב על השולחן עמהם -לא צריך לאקדומי.
בהל- שיש מנהג שהמשרת אוכל מתבשילים שמביא לבעל הבית .
שמש רגיל - שולחן ערוך -  לתת מייד .
ממה צריך לתת לו-  מדינא - ממאכל שיש לו ריח -שולחן ערוך ואפילו כמה מאכלים -בהל.
 2 מאכל חמוץ -רשי .
מ"ט- אם יש ריח הוא תאב ,ורוק שיבוא מחמת תאווה מסכן אותו ולכן צריך השמש לרקוק. מידת חסידות - מכל מין ומין ואפשר אחר שבעל הבית כבר טעם .ואפילו אין ריח כיוון שגם בזה שייך צער שרואה אנשים אוכלים והוא לא אוכל.
 אם עשה תנאי עם המשרת שלא יתן לו - לא מועיל התנאי .
אם עשה תנאי עם המשרת שייקח מכל דבר שיש לו ריח -מועיל -בהל.
מי  לא יתן לשמש כל זמן שאוחז בכוס : 1.אחד מן המסובים - שמא יישפך הכוס מיד השמש.
 2 אחד מן המסובים שמא ישפוך כוס שהוא עצמו מחזיק מחשש שבעל הבית הקפיד עליו.
 3   . בעל הבית לא יתן לשמש כל זמן שהכוס ביד שמש .
4. אחד מן המסובים שמא בעל הבית ישפוך כוס בידו אם יקפיד עליו .
מה החשש בנתינת פת - שמא מתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו .וממילא מאחר שאינו טרוד יכול ליתן לו פרוסה ואסור ליתן לאחר רק אם בטוח שרוצה לאכול ללא נטילה ויש מחמירים שאסור לתת אלא אם כן בטוח שנוטל ידיו .
משנה ברורה - כשנותן בתורת צדקה בוודאי יש להקל.
 טבח שאינו מגיש ואין מזונותיו עליו -בהל - גם כן חייב להאכילו מכל מין שיש לו קיוהא.
 אדם בעלמא שעומד ליד מי שאוכל מאכל עם ריח -בהל - צריך ליתן מדינא דגמ'. וכן המנהג להזמין כל אדם שנכנס בשעת סעודה.
 הדין כיום שמזונות המשרתת על בעל הבית -שעצ- צריך להיזהר גם כן ליתן לה מיד אלא אם כן יושבת גם כן לשולחן.
 
סעיף ב
ר' יונה- מדנאמר בגמ' ברכות מב: שאין לתת לשמש פרוסה אא"כ יודע בו שנטל ידיו , יש ללמוד שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ומכ"מ דעת ר' יונה שמכיון שמתכוון לעשות מצוה במה שנותן לו אוכל בתורת צדקה - מותר.
ב"י - אין דבריו נראין שהרי גם נתינת פרוסה לשמש הוי מצוה ,ואפ"ה לא יתן לו אא"כ יודע שנטל.
פסק השו"ע
לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה (הר"י ס"פ אלו דברים).
סתם יהודי- בה"ל -מוחזק לכשר ומותר.
 
יודע בוודאות שלא יברך -אין נותנים לו ,אף בתורת צדקה כיון שלא מברך מתוך רשעתו,
 
ואם אינו מברך כי לא יכול - כשנותן למטרת צדקה- רמ"א- מותר- דלא מפקיעין מצות צדקה בשביל חשש שלא יברך [נתינה לשמש בסעודה לא מדין צדקה]
סעיף ג
השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף; ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה, שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת; ואם אין אדם חשוב בסעודה, צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כמו על היין.
הגה: שנים שהיו אוכלין ביחד, השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות, כדי שיצטרפו לזמון וע"ל סי' ק"ע.
 
אם מכוון על כל מה שיביאו לו -מברך רק פעם אחת.
 מאכל שאין בו ריח או קיוהא ויש אדם גדול - צריך לברך כל פעם דשמא הת"ח יזהיר רק על הדין אבל לא על מה שממידת חסידות. ויש חולקים.
 עד כמה אוכל -עד שיוכל להצטרף. ולכן עם השניים אינם אוכלים מדבר שמחייב זימון אינו אוכל בלא נטילת רשות .
 
סימן קע – דברי מוסר שינהג אדם בסעודה.
סעיף א
 אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט;
ואפ' מי שנתעטש (פי' שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור לומר לו: אסותא;
היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים, נוטל ידו אחת ששפשף בה; ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל;
 הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל, אם לא נגע במקום טנופת, אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה (הגהות אשירי פ"ב דברכות).
וה"מ לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא (פי' שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה.
ואם דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו.
הגה: והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה, דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה (הר"י ס"פ אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה).
גדר מפליג בדיבור- הפלגה של שעה מסיחה דעתו ולא שומר ידיו והן עסקניות .
ברכ"י-  נטילת פת בזמן הפלגה בדיבור מצילה מהצורך ליטול ידיים.
מצווה ללמוד תורה על שולחן האוכל - כל שולחן שלא אמרו וכו' ודווקא בין תבשיל לתבשיל .
סוג ד"ת - כל ד"ת .וגם מזמור .ועדיף "ה' רועי לא אחסר" ,אחר המוציא, שהוא גם תפילה ולא יוצא ידי חובה בברכת המזון לגבי ד"ת .
נגע במקום טינופת באמצע הסעודה -נוטל ידיו בברכה.
סעיף ב
שנים ממתינים זה את זה בקערה, שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה;
אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.
 
ואם אחד מפליג הרבה או הפסיק לדבר -אין צריך להמתין .
שתיית ת"ח בפני רבים - שאר משקין בכל גווני מותר.
מים - שלא בשעת סעודה אין דרך ארץ ולכן יהפוך פניו לצד אחר.
 בשעת סעודה -מחלוקת.
 שתיית משקה משכר על ידי אישה - כשאין בעלה עמה אסור. ואם רגילה לשתות בפני בעלה מותר אף שלא בפני בעלה.
 כשהיא במלון - אפילו כשבעלה עמה אסור .
סעיף ג
משיירין פאה בקערה, כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש;
אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו.
 
אלא ימתין למה שהם ישאירו בצלחת .
ומידת חסידות לתת לו מייד דבר מועט .
סעיף ד
אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו.
סעיף ה
 הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה.
 
כשאומר לו לעשות דבר שיש בו קצת גסות ושררה שאין האורח רגיל לעשות -אף על פי כן יעשה . אמר לו לעשות דבר שהאורח נמנע משום סרך איסור והוא מנהג פרישות -אף על פי כן יעשה.
 אמר לו לאכול עוד - לא חייב לשמוע כדי שהאכילה ושתייה לא יזיקו לו .
בעל הבית שאומר לאורח לעשות שירות בתוך הבית -בהל - צריך לעשות למעט שירות שאומר לו לעשות מחוץ לבית כגון לשולחו לשוק כי אין זה מכבוד האורח .
סעיף ו
לא יהא אדם קפדן (פי' כעסן או רגזן) בסעודה.
מ"ט – 1. כי בני ביתו ימנעו מלתת לעניים 2 . אורחים ובני ביתו יתביישו לאכול פן יתעצבן עליהם.
סעיף ז
 לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל (הרי) זה גרגרן.
 
אחיזת סנדוויץ בידו -ב"י - מצדד שאף אין לו להחזיק פרוסה כביצה אף שאין אוכלו ובב"א.
 שעצ -  כביצה מותר .אבל יותר מכביצה אסור .
סעיף ח
לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה ה"ז גרגרן;
שנים, דרך ארץ;
שלשה, הרי זה מגסי הרוח.
הגה: מיהו כוס קטן מאוד, מותר לשתותו בבת אחת (ב"י); וכן גדול מאוד, בשלשה או ארבעה פעמים (ד"ע).
 
שתה בפעם אחת אך שייר מעט -שוב לא הוי גרגרן .
גדר כוס קטן מאוד- מכיל פחות מרביעית .
מתי יכול לשנות מהשיעורים - מי שכרסו רחבה. יין מתוק .משקה חריף. שיכר שאינו חזק - שיעורו יותר מרביעית .
סעיף ט
לא יאכל שום או בצל מראשו, אלא מעליו; ואם אכל, ה"ז רעבתן.
הגה: ולא יאכל דרך רעבתנות, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השניה (טור).
 
בשבת מותר משום חביב סעודת שבת .
סעיף י
 לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן.
מפני שנמאסת לביריות .
סעיף יא
 לא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון, מפני שנראה כגרגרן.
 
מ"ט – 1. כששותה 2 כוסות יין בסוף האוכל מראה שרוצה לשרות המאכל ולהמשיך במאכל אחר ברכת המזון .
שעצ -בתוך הסעודה מותר שתי כוסות בב"א .
2. מדובר בכוס יין לסעודה וכוס יין לברכה אבל כשמביאים בב"א חושבים שהוא רוצה לשתותן בב"א כעת .
סעיף יב
שנים שיושבין על השלחן, הגדול פושט ידו תחלה;
והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן.
 
כשיש הרבה קערות -אפ"ה ואפילו שלכל אחד יש קערה נפרדת .
סעיף יג
הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו הם.
הגה: לא יאמר אדם לחבירו: בא ואכול עמי מה שהאכלתני, דהוי כפורע לו חובו ונראה כאילו הלוה לו, ויש לחוש שיאכילוהו יותר ואית ביה משום רבית; אבל מותר לומר לו: בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת, ומותר לאכול עמו אח"כ אפי' בסעודה יותר גדולה (ד"ע לפי' הטור).
 
במסעדה- דווקא בעל הבית. אבל אורח בבית מלון מותר.
 האם הוי ריבית מדאורייתא -לא הוי ריבית מדינא כיוון 1. בששעה שנתן לו לא התכוון לכך.
2. אינו מתכוון לחוב אלא דרך מוסר לפייסו שיאכל והט"ז -מחמיר  .
סעיף יד
לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה,
אבל מקנח הקערה בפרוסה.
 
1. שמא תיפול למאכל ותימאס.
2.ובלבד שאוכל אחר כך שלא ייגרם ביזיון אוכלין.
3. אין לחתוך בשר על ידו -שמה יפצע. או שמא יצא דם וימאס הבשר .
סעיף טו
לא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה (פי' מטריד) דעתו של חבירו;
ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שוה.
 
הכיכר שנשארה .
סעיף טז
לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.
מחמת הבושה ישתה דבר שנמאס בעיניו .
הניח על השולחן וחברו נטל ושתה -לית לן בה .
צוואת רבי אליעזר הגדול - לא לשתות ממה ששיר חברו .
אבל בשולחן ערוך סעיף כב מתיר ע"י שמקנח מקום השתיה או שופך מהמשקה דרך מקום השתייה.
מתרץ במשנה ברורה - דווקא באדם שלא מכיר אם הוא בריא או לא .
שער הציון - כשעושה תקנת שולחן ערוך מותר גם לר"א.
סעיף יז
ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו.
דאין זה דרך כבוד להניח כוס ריקה על השולחן .
סעיף יח
הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש, שמא יארע דבר קלקול בסעודה, אלא יקחנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו.
מ"ט – 1.מראה שמזלזל בחלקו -אבל אם מניחו לפניו ואחר כך נותן לשמש -מותר.
 2 . שמא לא יהיה מספיק לאורחים. ויצטרכו לחלק את חלקו .ואחר סעודה מותר לתת לשמש או אחר שכל אחד קיבל חלקו.
 מי שעושה סעודה דרך ארץ שהוא מחלק שתייה למסובים .
סעיף יט
 אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא"כ נטלו רשות מבעל הבית.
 
מפני מעשה שהיה ולא נשאר לבעל הבית מה לתת.
 כשיש הרבה על השולחן או סיימו לאכול - מותר . ויש מחמירים .
לתת לשמש -מחלוקת .
להיכנס בסוף סעודה -בהל - אסור שמא כבר נגמר האוכל ויתבייש בעל הבית .
סעיף כ
נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה.
 
משנה ברורה -ואפילו בסעודת מצווה .
בהל – 1. אין העולם נזהרים בזה כלל .
2. בסעודה של מצווה - מצווה בעידנא דעסיק ביה מגני מן היסורים  ומצלי מן החטא.
 3. בסעודה של מצווה - כגון של מכניסי אורחים וגמ"ח כבוד התורה הוא שמצוותיה מתחזקים.
4. כל שכן אם יושב מוקף בתלמידי חכמים .
סעיף כא
השמש שהיה משמש על שנים, הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות;
היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות.
 
והוא הדין ב-9 אוכלים דבר שמזמנים עליו.
2 שאין אוכלים פת - כיוון שאין זימון ממילא אינו יכול לאכול ללא רשותם.
סעיף כב
אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם.
הגה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ולאחר כל שתייתך שתה מים, וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט.
ונ"ל דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש.
וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מטעם שנתבאר.
מ"א - שלא לאכול לב של בהמה חיה ועוף.
 של"ה -יזהר מריבוי אכילה ושתיה .
יאכל וישתה מה שצריך להברות גופו לעבודת הנפש וכך כל סעודותיו יהיו סעודת מצווה .
יאכל מה שמועיל לרפואה ולא מה שטוב לו לפי שעה.
 לא ישן סמוך לאכילה .
 
סימן קעא –שלא לנהוג בזיון באכלין.
 
סעיף א . מה הדין לסמוך ספריו או קערתו  בפת או בפירות ,2. האם מותר לזרקן לאחר? 3. האם מותר לסוך ידיו או לסוך גופו בשמן או ביין?
 
עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא;
הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה  אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג  אפילו נטילה שאינה צורך אכילה, ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים;
וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים ע"י זריקה;
אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי.
 
 
       ברכות נ: אמר שמואל עושה אדם כל צרכי בפת.
       ועוד בגמ' 4 דברים נאמרו בפת
                 1. אין מניחים בשר חי על הפת.
                 2. אין מעבירים כוס מלא על הפת.
                 3. אין מזרקין את הפת. 
                 4. אין סומכין את הקערה בפת(או מחשש שישפך או מחשש שתחתית הקערה לא נקיה)
 
זריקת דבר שלא נמאס לאכילה- בגמ' מר זוטרא זרק חתיכת בשר לפני ר' אשי ,כיון שהבשר לא נמאס.
זריקת דבר שנמאס- תותים ותאנים אף שאינם מתלכלכים מכ"מ נמעכין ונמאסין.
זריקת פת -אסור, אף למקום נקי ואף שלא נמאס ,משום חשיבותו ,וזריקה היא בזוי טובא, ואינו צורך אכילה .
נטילת ידים ביין- הלכה כחכמים ואין נוטלין בין בחי ובין במזוג משום הפסד אוכלין.
 
פסק השו"ע כלל- עושה אדם צרכיו בפת ושאר אוכלין ובלבד שלא נמאס בשימוש,
            אבל אם נמאסים -אסור.
   1.אין מניחים עליו בשר חי.  2.אין מעבירים עליו כוס מלא. 3.אין סומכין בו קערה מלאה מחשש שיפול על הפת. 4. אין זורקים פת משום ביזוי אוכלין. 5. אין זורקין דברים הנמאסין ע"י זריקה אבל אגוזים רימונים וחבושים -שרי.   6. אין נוטלין ידים ביין.
אחרונים
עושה לרפואה ונמאס- מותר.
שימוש באוכלים לצורך אדם, ודרך העולם לעשות באוכל לצורך זה- מותר כגון סיכת הגוף ביין ושמן, וזילוף יין על הקרקע .
שבירת זיתים כדי ליטול הידים בשמן- אסור כי זיתים נמאסים והוי הפסד אוכלים ואין זה דרך העולם.
נטילת ידים בכנ"ל- לכתחילה אסור אלא במים ובשעת הדחק מותר במי פירות קס יב'.
העברה על אוכלין - אוכלין המונחים על הרצפה אסור לילך, ולהניחם שם אלא להגביהם, אא"כ חושש לכשפים כגון כיכר שלם.
האכלת בהמה  במאכל אדם - ר' הונא אסור. ויש מאחרונים שמקילים ולכו"ע כשאין אוכל אחר- מותר. ולכן מותר לתת לעופות פת.
המאסת אוכלין -אסור כגון לתלות אוכל על מתים.  ישיבה על תאנים -וכן נפסק בשו"ע בסעי' ב' .
סמיכה בפת ואינו לצורך אכילה - מותר.
ישיבה על שק בטנים- מותר, כי לא נמאס- ס"ב וכן מותר על עיגול דבלה.
סעיף ב
 לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מלאה קטניות.
 
מ"ט - שהאוכלים נמרחים ונמאסים אבל אם זה בארגז עץ מותר .
 
סעיף ג
מותר לאכול דייסא (פי' החטה הנקלפת מבושלת) בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אח"כ;
והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא.
הגה: והנשאר מן הפת אח"כ, אוכלים אותו (ב"י).
מ"ט -כי לאדם עצמו הפת לא ממאס ואם הוא עצמו לא אוכל אסור דלאחר ממאס והוי הפסד אוכלים.
 
אכילת דיסה בפת כל שאוכל הפת אח"כ, והמדקדקים אוכלים בכל פעם מעט מהפת עם הדיסה.
סעיף ד
 ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים; אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסים; אבל לא גלוסקאות לעולם.
 
מנהג היין משום סימן טוב שתימשך שלוותם וטובתם זריקת צימוקים לבטל המנהג כי הם נמאסים .
 
סעיף ה
הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם.
 
 
 
סימן קעב –מי שהכניס אכלין ומשקין לפיו בלא ברכה.
 
סעיף א - מה הדין בשכח והכניס אוכלין לפיו בלא ברכה ,כנ"ל לגבי משקין.
 
הגמ' בברכות נ. איתא א"ר יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה.
    תני חדא בולען - והגמ' מעמידה במשקין ובלא ברכה, כיון שא"א לסלקן לאחד מלוגמיו ,ולברך, וכן לא לפולטן כי מפסידם.
    תניא אידך פולטן- והגמ' מעמידה במידי דלא מימאס ,ומברך וחוזר ואוכל ,ולא מועיל שיסלקנו לצד ויברך משום "ימלא פי תהלתך".
    תניא אידך מסלקן - והגמ' מעמידה במידי דמימאס ואז מברך.
 
כיצד בולע משקין ונהנה בלא ברכה
ר' חננאל -משום שאין עליהם תורת משקה כשהם בפיו כי אינם ראוים כבר לשתיה ולכן אין להקפיד על ברכתם.
רא"ש- אף שבלע המשקה מכ"מ מברך לאחריהם ודומה קצת עובר לעשיתו.
ראב"ד אם יש לו עוד משקין ,יפלוט ויברך על האחרים ושותה שלא יהנה בלא ברכה.
רמב"ם -נוטה לדברי הרא"ש.
פסק השו"ע ס"א שאם שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען ואינו מברך עליהן ברכה ראשונה     
       ורמ"א חולק כדעת הרא"ש שמברך עליהם.- כיון שנזכר בעודו בפיו אז חל עליו חיוב ברכה אלא שלא יכול לברך ומכ"מ לא נפטר מברכה ויברך אחר הבליעה.
 
שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה, בולען ואינו מברך עליהם ברכה  ראשונה.
הגה: וי"א דמברך עליהם, וכן נראה עיקר (הרשב"א בשם הראב"ד והרא"ש פרק ג' שאכלו וכן דברי הרמב"ם פ"ח מהל' ברכות).
 
 
      מ"ב- במח' רמ"א ושו"ע פוסקים כשו"ע.
 
הכניס מעט משקין לפיו- שו"ע- בולע.
                                לבו"ש - יברך.
                                מב - מ"א- כראב"ד יפלוט כדי שלא יהנה בלא ברכה.
 
סעיף ב
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר ומברך.
 
ופסק שו"ע בסעי' ב' שאם שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה ,אם דבר שלא ימאס אם יפלטנו, יוציאו מפיו ויברך ויחזור ויאכל.
       ואם הוא דבר שנמאס מסלקו לצד אחד ומברך(כגון תותים וענבים)
 
סימן קעג –דין מים אמצעיים.
 
סעיף א
מים אמצעים, רשות; וה"מ בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה, חובה
\(עיין בי"ד סי' פ"ט).
 
ושם נפסק ברמ"א שבין תבשיל גבינה לתבשיל בשר המנהג ליטול.
 בין תבשיל לתבשיל שווה לו - רשות .
 
סעיף ב
בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא
(ועיין י"ד סי' קט"ז).
 
מ"א - כיום אין סכנה משום דנשתנו הטבעים וכן המנהג.
 משנה ברורה מכל מקום יש לאכול ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה.
 שער ציון אין צריך לרחוץ ידיים אלה ישתה משהו ביניהם -חכמ"א .
 
סעיף ג
כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים, בין להקל בין להחמיר, חוץ מהיסח הדעת שפוסל באמצעים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור; וחוץ מניגוב הידים, שאמצעים צריכים ניגוב כראשונים.
הגה: ויש שאמרו שאמצעים צריכים דווקא מים, מה שאין כן באחרונים, כדלקמן סי' קפ"א (ב"י בשם אורחות חיים).
 
 
 
 מים ראשונים
 מים אמצעים
 מים אחרונים
היסח דעת
 היסח הדעת משמירה - פוסל
 שולחן ערוך -פוסל כי עדיין רוצה לאכול
 לא מפריע כיוון שלא יאכל יותר
ניגוב ידיים
 צריך
 צריך - משום מאוס
 לא צריך
האם דווקא במים
  
 רק במים -כי שאר משקין לא מנקים שומן המאכל . רש"ל- מקל בשאר משקים. מ"ב- כ רמ"א
 שאר משקים - דבאים להעביר זוהמה
האם חייב כלי
  
 אין צריך
 אין צריך
עד היכן רוחץ
  
 עד פרק שני
 עד פרק שני
חציצה
  
 לא מעכב דיעבד
 לא מעכב דיעבד
נטילה על גבי קרקע
  
 בהל- מחלוקת
 אסור
נטילה על ידי הגבלת הידיים בתוך הכלי
 אסור
 מותר קפא שעצ י
 אסור
 
 
סימן קעד –דין ברכת היין בסעודה.
סעיף א
ברכה על יין שבתוך המזון - ברכות מא: ראה בסעיף  ז ואת פירוש רשי .
פסק שולחן ערוך
יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, ואין הפת פוטרו.
אם כיוון בברכת המוציא לפטור כל מה שישתה בסעודה - גם כן לא מועיל ליין .ואף על פי שיין בא לשרות אכילה במעיו והוא צורך הסעודה מכל מקום הואיל והוא חשוב אינו טפל לפת וגורם ברכה לעצמו .
שער ציון - כיוון שבכמה מקומות מברכים עליו אף על פי שאין צריך לשתות כגון בקידוש והבדלה -רשי . תוספות - כיוון שיש לו ברכה מיוחדת בפה"ג .
סעיף ב – כיצד יין פוטר כל משקין לענין ברכה ראשונה ואחרונה
הגמ' בברכות איתא שיין פוטר  כל מיני משקין.
   תוס'- כי הוא ראש וראשון לכל המשקין וכולם נטפלין לו.
ופסק בשו"ע
יין פוטר כל מיני משקין.
הגה: אפילו מברכה ראשונה (הר"י פרק כיצד מברכין וב"י בשם הפוסקים).
מתי ברכת בפ"ג פוטרת שאר משקין?
מקרה 1. ברך על כוס יין והתכוון לשתות רק אותה (או כוס נוספת בלבד) ושתה מינימום כמלא  לוגמיו (שעור חשוב  דמיתבי דעתו)
    משקין לפניו בשעת הברכה- נפטרים
    משקין שבאו אח"כ- לא נפטרים.
    משקין שבאו אח"כ ודעתו היתה עליהם- מח'.
מקרה 2. ברך על יין ומתכוון להמשיך לשתות
    כל עוד יין לפניו פוטר אף משקים שיבואו אח"כ
    וכשדעתו על משקין שיבוא אח"כ אף שנגמר היין נפטרו מברכה.
    לכתחילה -שיהיו כל המשקים בשעת הברכה על היין.
ברכת יין בקידוש ומוציא אחרים
לגבי אחרים -אם לא טעמו מכוס הקידוש חייבים לברך על המשקין אף שעמדו לפניהם בשעת הקידוש.
לגביו- אם שתה מלא לוגמיו פטר המשקין.
אם לא שתה כמלא לוגמיו יבקש מאחר לפטור אותו ,או שיברך על סוכר.
שותה קפה לאחר שברך בפ"ג- עדיף שיברך על סוכר שהכל ויפטור הקפה.
סעיף ג
אם אין לו אלא כוס אחד, מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו.
מ"ט - מצווה מן המובחר לעשות ברכת המזון על כוס.
אם צמא עדיף שישתה היין בסעודה ( כשאין לו משקים אחרים) כי לפי הרמ"א אם תאב לשתות אין חייב מדאורייתא בברכת המזון.
 שער ציון – מכ"מ אם אוכלים 3 אף שצמא ישאיר הכוס לברכת המזון .
סעיף ד - האם יין של הבדלה פוטר יין ששתיתי בסעודה שאח"כ
ברכות מב.   תנן בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון.
    רש"י – קודם האכילה היו נוהגים להביא כוס יין לשתות וכן פרפראות להמשיך האכילה כגון פרגיות ודגים.  ואח"כ מביאים השולחן. ולאחר גמר סעודה יושבים ואוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלי לליבא והוא יין שלאחר המזון ושניהם קודם סעודה.
    ובגמ'- אבעיא להו בא להם יין בתוך המזון (לשרות המזון) מהו שיפטור את היין שלאחר המזון  (שבא לשתות לתענוג). רב פוטר . רב כהנא -לא פוטר כי הראשון בא לשרות והשני לשתות.
    רי"ף, ראש, רמב"ם רשב"א-אינו פוטר ,דיין לשרות האוכל ,גרע מיין שבא לשתות ,הלכך אינו בדין שיפטור הגרוע את החשוב.
    דעת ר' יונה במנהג האוכל כיום – כיום כשאין מסלקים השולחן קודם ברהמ"ז אפילו שותה אחר שגמר לאכול ,כל זמן שהוא טרם ברהמ"ז א"צ לברך , דנחשב בתוך הסעודה שלא מושך ידיו מהפת.
   ברכת היין ששותה לפני המזון האם פוטר יין שבתוך המזון לענין קידוש והבדלה – ראש -פוטר כיוון שיין שלפני המזון חשוב משום שבא לשתות. ולכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון ובין בהבדלה, ואפילו הבדיל קודם שנטל ידיו.
        תוס'-יין דהבדלה פוטר דווקא כשהבדיל אחר נט"י.
      יש סוברים-דווקא יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון כי אין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין הבדלה לא פוטר אפילו הבדיל לאחר נטילה.
   ב"י- ולענין הלכה אם הבדיל קודם נט"י יכוון שלא הוציא יין שבתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מספק ובדיעבד כשלא כיוון פטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל.
 
פסק שו"ע לגבי פטור מברכה על יין ששותה בתוך המזון
 
 אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ לברך על יין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו;
וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון;
וכן המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל.
 
שתה כוס יין אחת לפני המזון האם פטר יין שבתוך המזון – שו"ע- אם קבע לשתות.
                    אחרונים-אף בשותה כוס אחד ובלבד שדעתו לשתות גם בתוך הסעודה.
          שתה כוס יין לפני המזון בסתמא -שע"צ-אם רגיל לשתות בתוך המזון כאילו כיון .
אם היה יין מונח לפניו - סתירה ברא"ש.-שע"צ.
          כשיש פער זמן בין יין למזון – בה"ל- אין היין פוטרו לכו"ע.
ברך על יין בתוך המזון האם פוטר יין שלאחר המזון – אמנם יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון ויין שלאחר המזון, היכן שרגילים לשתות יין אחר גמר אכילתן או שהיה דעתו לזה בפירוש.
אבל יין שבתוך המזון שבא לשרות מאכל שבמעיו לא יפטור יין שלאחר המזון שהוא חשיב טפי כיוון שבא לשתייה ותענוג .אך כיוון שהיום אין מושכים היד מן הפת עד לברהמ"ז נחשב הכול תוך הסעודה ולכן גם מה ששותה יין לפני ברהמ"ז (ואחר הסעודה) אף הוא בא לשרות ולכן הוא נפטר בברכת יין שבתוך המזון.
יין של קידוש - אע"פ שעיקרו למצווה מכ"מ פוטר יין שבתוך המזון אם רגילים לשתות יין בתוך המזון או שדעתו לשתות יין בסעודת שבת.
יין הבדלה  -בסתם דעה מקילה-כמו קידוש ואע"ג שהבדלה לא שייכת לסעודה (כי רק קידוש שייך לסעודה) מכ"מ כיוון שהבדיל על השולחן. מראה שמכין עצמו לסעודה. וכ"ש אם דעתו לשתות בסעודה.
          י"א-דעה מחמירה-שדווקא בקידוש אמרינן במקום סעודה משא"כ בהבדלה וע"כ 1.  בעינן שייטול ידיו דזה נקרא התחלת סעודה.  2.  קובע עצמו לסעודה על שולחן – מח' אם מספיק בהבדלה.
בה"ל – ואין להחמיר בהבדלה אלא לכתחילה.
כיצד מפסיק בין נט"י להמוציא בברכות ההבדלה – כיוון שדעתו לאכול ואינו רשאי לאכול בלא הבדלה, לא הוי היסח דעת.
                    אבל להפסיק בברכת רשות-אסור.
 
 
סעיף ה
כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס ונמלך לשתות אחר.
הגה: וכן מי שבא לסעודה ומושיטין לו הרבה כוסות, מברך על כל אחד ואחד דהוי נמלך (כל בו) וע"ל סי' קע"ט; וכן מי שבירך על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, כל אחד צריך לברך, דמקרי נמלך (אגודה פרק ערבי פסחים וע"ל סימן ק"צ).
 
בסתמא - דעתו על כל מה שישתה בתוך הסעודה .
קנה כריך על דעת לאוכלו כולו ותו לא, ואחר כך נתאווה לכריך נוסף ושלח שיקנו לו - צריך לברך שנית המוציא .
ואם יש לו לחם בביתו וחותך עוד חתיכה אין מברך כי כך הדרך .
אורח אקראי בסעודה - כיוון שלא יודע אם יתנו לו עוד הוי כנמלך .
ברכת הנישואין - כשמגיע לו כוס היין מברך כי מסתמא לא מכוון לצאת בברכת המברך כי אינו בטוח שהכוס תגיע אליו .
 
סעיף ו - ברך על שאר משקים קודם האוכל יברך ברכה אחרונה עליהם אף לאחר שברך ברכת המזון
 
 אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו;
וכן פוטרת יין שלפני המזון, ואפילו (לא) היה לו יין בתוך המזון,
(וע"ל סוף סימן רע"ב), ולענין יין של הבדלה שלפני המזון ( ע"ל סימן רצ"ט סעיף ח').
 
סימן רעב - כיוון שיש חולקים , לכתחילה יכוון בברכת המזון לפטור יין של קידוש- בהל.
שאר משקין ששתה לפני הסעודה - משקה חריף - דינו כיין שבא לפתוח התיאבון .
מים - יש לברך ברכה אחרונה דאינם שייכים לסעודה . ואם שותה גם בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתו – מב. ואם שותה כדי שיוכל לאכול ,גם כן ברכת המזון פוטרתו – בהל.
יין ששותה בסעודה , יין ששותה לפני הסעודה - בין שבאים לשרות המאכל ובין להמשיך תאוות אכילה מקרי באים מחמת הסעודה ונפטרים בברכת המזון .
יין הבדלה של לפני המזון – רצט ח  אף בזה ברכת המזון פוטרתו .
האם ברכת המזון פוטרת יין שאחר המזון - משנה ברורה - מחלוקת .ולכו "ע אם כיוון בברכת המזון לפוטרו -יצא .
שער ציון - מצד אחד הוי יין שבא לתענוג אחר הסעודה ולא מקרי מחמת הסעודה מאידך כמו שיש קביעות לפת כך יש קביעות לשתיית יין .
לדינא-  משנה ברורה- כיום שאין מושכים ידינו מפת עד ברכת המזון אם כן הכל בתוך הסעודה וברכת המזון לכו"ע פוטרתו . וטוב שיכוון גם בברכת המזון לפוטרו והוא הדין בשאר משקים.
אמר הב לן ונבריך ורוצה לשתות שאר משקים - צריך לברך ברכה ראשונה ואחרונה -שער ציון .
 
סעיף ז - האם מברך על משקים שבתוך הסעודה
 
 אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה;
ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו;
אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה;
ואפי' אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא, ופת פוטרתם.
וי"א לברך על המים שבסעודה,
ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם;
והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו,  ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו.
הגה: והמנהג כסברא הראשונה.
 
ובלבד שנהנה בשתיית המים כי אם לא נהנה אין לו לברך -בהל
לאחר נטילה אסור לברך ברכת רשות לאפוקי הבדלה המתירה את האכילה
שיטת סתם - מאידך אם אוכל פת רק כדי להעביר מליחות או שלא לשתות על בטן ריקה אין ברכת המוציא פוטרת משקין
שיטת י"א - והוא הדין שאר משקים בברכה ראשונה כמו פירות אבל ברכה אחרונה לכו"ע ברכת המזון פוטרת .
משקים ששותה אחר גמר סעודה - כיוון שאין אנו מושכים ידינו מן הפת חשוב הכל בתוך הסעודה. שיטת יש מחמירים דווקא במים שאין אדם שותה אלה לצמאו אבל בשאר משקים לא חשוב בסתמא כנמלך .
 
הגמ' בברכות מא איתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם, ולא לאחריהם, אי הכי יין נמי נפטריה פת ,שאני יין דגורם ברכה לעצמו.
 
מה הדין בשאר משקים
רש"י ,ר"ת -מים שאדם שותה הוי מחמת הסעודה ובאין לשרות המאכל ואין מברכין עליהן .
יש מפרשים מדנאמר רק ביין שהוא חלק מסעודה, משמע שאר משקין אינם חלק מהסעודה, וע"כ יש לברך על שתית מים בסעודה.
יש מחמירים- לברך על כל שתית מים בסעודה, משום דמסתמא נמלך הוא בשתיה, דאין אדם קובע עצמו על השתיה.
עצת הרא"ש- כדי להסתלק מן הספק, יברך על מים ע"ד לשתות באמצע הסעודה לפני שנוטל ידיו.
 
     פסק השו"ע 1. בסתם שאם אין לו יין ישתה מים או שאר משקה אין לברך עליהם, דנחשב שבא
                         מחמת הסעודה, ואפילו היה צמא קודם סעודה ונמנע מלשתות שלא ינזק.
                          וכן פוסק הרמ"א. (רש"י  ור"ת)
                     2. וי"א לברך על מים שבסעודה.  יש מפרשים
                     3. ויש מחמירין - לברך עליהם כל פעם.  (יש מחמירים)
                     4. להסתלק מן הספק- ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות                 בסעודה.
 
כמה ישתה להסתלק מן הספק- 1.פחות מרביעית שלא יכנס לספק ברכה אחרונה ,ואם יש לו שכר                                   לכוס ברכה יכול לשתות כאות נפשו כי בנ"ר תפטור.
                                          2. יבקש מאחר שיכוון לפוטרו.
                                          3.יברך על היין ויפטור כל משקין.
שתיה חריפה בתוך הסעודה - מ"א כתב שלא יברך כי בא להמשיך תאות האכילה. ויש שכתבו שיברך כי אין שותים לצימאון מחמת האוכל. והמנהג העולם להקל וטוב שיברך קודם הסעודה ויפטור.
שתיית משקה חריף אחרי הסעודה – ודאי דעתו רק לעכל המזון ולכן צריך ברכה אבל אם שותה כדי להעביר השומן שבפיו ורגיל בכך הוא בכלל טפל לאוכל ואין צריך לברך
שתית קפה אחר הסעודה -בסעודת חול מחלוקת ולכן יברך על סוכר.
בסעודת שבת- ברכת היין בקידוש פוטרתו.
מתי מברך על לחם שהכל לכתחילה- בה"ל ופ"ת- אם רוצה לשתות וחושש שהמשקה יזיק לו ורוצה לאכול פת לפני ,אז מברך עליו שהכל, ויש חולקין.
סעיף ח
על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אפילו הסיבו יחד. משום דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט.
הגה: דלא יכולין לענות אמן (טור),
הגה: וי"א דאם אמר להם: סברי רבותי, וישמעו ויכוונו לברכה ולא יאכלו אז ויענו: אמן, אחד מברך לכולם, וכן נוהגין (הגהת מיי' פ"ז מהלכות ברכות ומרדכי ס"פ כיצד מברכין וטור בשם רש"י).
ויאמר: סברי רבותי, ר"ל סוברים אתם לצאת בברכה זו, ולא יאמר ברשות רבותי, וכן כ"מ שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה א"א ברשות, אלא סברי, מטעם שנתבאר (בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט).
עניית אמן באמצע סעודה - ואף שעניית אמן אינה מעכבת לענין לצאת י"ח מכ"מ חיישינן שמא יענה ויסתכן. ולכן אין נוהגים כאן כדאמרינן בעלמא "ברוב עם הדרת מלך". קסז יא.
 
כשאחד מברך לכולם-  צריכים כולם לשתות מיד ולא יפסיקו בין ברכתו לשתייתם.
          כשאומר סברי מרנן- 1. כולם מכוונים. 2. מפסיקים לאכול.
נפק"מ בין סברי לבין ברשות- ברשות הוא נטילת רשות ונאמרת היכן שצריך נטילת רשות. ואילו סברי נאמר בקידוש והבדלה כשאחד מוציא חברו, כגון בחופה ומילה שא"צ נטילת רשות ואין אומרים ברשות.
 
 
סימן קעה – דיני ברכת 'הטוב והמטיב' על היין.
 
סעיף א - מה הם התנאים שנאמרו בהלכה להצריך ברכת הטוב והמטיב
 
הביאו להם יין אחר, אינו מברך בפה"ג, אבל מברך עליו: הטוב והמטיב.
הגה: אע"ג שאין לו עוד מן הראשון (ב"י);
ולאו דוקא הביאו להם מחדש, אלא ה"ה אם היה להם מתחלה שתי יינות, מברכין על הב' הטוב והמטיב.
הגה: ודווקא שלא היו לפניו יחד כשבירך בפה"ג, אבל היו ביחד א"צ לברך אלא בפה"ג, כמו שיתבאר סעיף ג' (ד"ע להשוות הטור עם מרדכי פ' הרואה) (ב"י).
 
הגמרא בברכות נט: א"ר יוסף בר אבא א"ר יוחנן אע"פ שעל שינוי יין אין צריך לברך אבל אומר "ברוך הטוב והמטיב".
רש"י - שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון.
מאידך איתא שעל כל חבית וחבית היה מברך ולמסקנה מברכים הטוב והמטיב על ריבוי יינות ובלבד שיידע שהוא לא גרוע עד כדי שלא ניתן לשתיה.
 
פסק השו"ע סעי' א' הביאו להם יין אחר מברך עליו הטוב והמטיב ולא בפ"ג.
            ואפילו אם היו מתחילה 2 יינות מברך על השני הטוב והמטיב.
  רמ"א- דוקא שלא היו לפניו בשעה שברך בפ"ג.
            וגם אם נגמר הראשון והביאו השני עכ"ז מברך הטוב והמטיב. מ"א- חולק כי אין ריבוי טובה.
 
מתי אין מברכין הטוב והמטיב
1.לא על כוס ברהמ"ז.
2.שינה מקומו. -כיון שמתחיב בבפה"ג ואין קשר לשתיה ראשונה.
3.בליל פסח שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ולכן לכתחילה לא ישתה סוג אחר של יין.. ומכ"מ אם צמא וחושב לשתות ממנו יכול לברך עליו הטוב והמטיב.
 
 
מדוע לא מברכים על פת ( דעת הראב"ד שעל שנוי פת מברך הטוה"מ אבל דעת הראש שרק על יין כי:
  1. רק ביין אין רגילות להחליף באמצע הסעודה.
  2. פת סועד, ולא משמח, אבל יין שניהם.
  3. אין אומרים שירה אלא על יין.
  4. יין חשוב שקובע לו ברכה לעצמו.
  5. טוב ומטיב נתקנה ביבנה ולכן תיקנו על יין שדומה לדם.
  6. ר' בחיי-  יזכור הרוגי ביתר ויום המיתה  וימעט בתענוגי החיים שהיין מביא לשמחה.
נגמר לו היין והביאו לו יין אחר- רמא- אע"פ שנגמר הראשון מברך הטוב והמטיב.
          מ"א- אם כלה הראשון אין רבוי טובה כ"כ ואין מברך.
 
בקבוק אחד על השולחן ואחד בארון - משמע ברמ"א שמברך ,ודעת הל"ח שאם הם בביתו, ודעתו לשתותם הוי כמונח לפניו על השולחן ואין מברך משום סב"ל. ושו"ע מדבר כשהביאו יין מהמרתף.
 
סעיף ב
כאשר יין שני גרוע מהראשון ומכ"מ ניתן לשתיה- רשב"ם- אינו מברך על השני.
     ר"ת- מברך.
משמע ברמב"ם ד ט  - על כל תוספת יין אחר מברך בין טוב ובין פחות טוב.
   ב"י לענין הלכה יש לברך על כל שינוי יין כל שאינו יודע שהאחרון גרוע מהראשון.
   רא"ש- על 2 יינות חדשים או 2 יינות ישנים מברך הטוב והמטיב. אבל אם שתה יין חדש ואח"כ יין ישן צריך לברך בפ"ג על הישן דאינו נפטר במה שברך על החדש, דהישן נחשב מין אחר ביחס לחדש לפי שהשתנה לעילויא טפי.
האם    מברכים לפני ששותים היין השני או גם לאחריו- ר' קלונימוס- כיון שהוא שבח אפשר גם אחרי.
          ב"י- קודם ההנאה.
 פסק השו"ע סעי' ב'
מברכין הטוב והמטיב על כל שינוי יין מן הסתם, אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון, כל  שאינו יודע שהוא גרוע ממנו.
הגה: ואין חילוק בין שניהם חדשים או א' חדש וא' ישן (ב"י בשם תוס' פרק הרואה וטור ותרומת הדשן סי' ל"ד) ואפי' שתה ממנו תוך שלשים יום.
י"א דאם שתה תחלה יין אדום והביאו לו יין לבן, אע"פ שהוא יותר גרוע, מברך הטוב והמטיב לפי שהוא בריא לגוף יותר מן האדום (מרדכי פרק ערבי פסחים).
 
כל שיודע שהוא גרוע מעט מהראשון - אין מברך.
ספק גרוע שמברך, האם ספק ביחס ליין ראשון או ביחס לכלל היינות- טז- שו"ע מתכוון שמברך הטוב והמטיב דוקא כשמסתפק ביחס ליין ראשון אבל אם מסתפק שמא אינו ניתן לשתייה אלא מדוחק- לא יברך הטוב והמטיב.
החליף יין מישן לחדש- בסתמא לא יברך אא"כ יודע שהחדש טוב כמו הישן.
שתה יין לבן והביאו יין אדום- מברך רק אם יודע שהאדום משובח יותר אבל לא בסתמא מפני שיין לבן בריא יותר לגוף האדם. והיין האדום נחשב כגרוע לגביו.
 
סעיף ג
הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד, יברך מיד בפה"ג על הטוב ופוטר את הרע; ולא יברך על הרע תחלה בפה"ג כדי לברך אחריו הטוב והמטיב, כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחילה.
הביאו לפניו 2 יינות ומסתפק איזה טוב ואיזה רע- לדינא יברך על אחד בפ"ג ועל השני הטוב והמטיב.
לכתחילה אם מסתפק מה טוב יותר יסלק אחד מהשולחן ויברך בפ"ג ואח"כ יביא השני ויברך הטוב והמטיב.
אם רוצה לברך על כמה יינות - יסלקם מהשולחן ואז מברך על כל אחד הטוב והמטיב.
 
סעיף ד
 אין לברך הטוב והמטיב אא"כ יש אחר עמו, דהכי משמע: הטוב לו, והמטיב לחבירו; וה"ה אם אשתו ובניו עמו, אבל אם הוא יחידי, לא.
תנאים נוספים בברכת הטוב והמטיב
ודוקא 1. שכששניהם שתו מיין ראשון ומיין שני.
         2. יש להם שותפות ביין אבל אם הוא רק אורח שבע"ב נתן לו לשתות- לא ואם בע"ב מניח הבקבוק על השולחן לשתיית כולם – מברך..
         3. הם יושבים ביחד.
שתה יין שני ונזכר שלא ברך הטוב והמטיב- אם נזכר בעודו בפיו יבלע ויברך הטוב והמטיב. ואם נזכר אחר שבלע ואין לו יין- לא יברך. ואם יש עוד יין בבקבוק השני- יברך דדמי לשוכח המוציא ונזכר קודם גמר הסעודה.
 
סעיף ה
אם רבים מסובים בסעודה, כל אחד מברך לעצמו הטוב והמטיב; ולא יברך אחד לכולם, דחיישינן שמא יקדימו קנה לושט כשיענו אמן.
הגה: אבל היו מסובים לשתות בלא אכילה, אחד מברך לכולם (וע"ל סוף סימן קע"ד).
 
ובסעי' ה' פסק מתי אחד מברך לכולם ומתי כל אחד מברך לעצמו.
     אם הם בסעודה- כ"א מברך לעצמו שמא יקדים קנה לוושט כשיענו, אמן.
     אבל אם הם מסובין רק לשתיה ולא לאכילה -אחד מברך לכולם.
 
סעיף ו
יין של שתי חביות והכל ממין אחד, אם בתוך מ' יום לבצירתה שמוהו בשני כלים, חשיבי כשני מינים ומברכין עליו הטוב והמטיב; ואם לאחר ארבעים יום חלקוהו, אין מברכין עליו הואיל והכל ממין אחד.
 
מ"ט-  אם הופרד ל 2 חביות תוך 40 יום הרי הוא תוסס בכל חבית בצורה אחרת ומקבל טעם אחר, ולכן מברך. משא"כ אם הופרד ל2 חביות לאחר 40 יום  של תסיסה נחשב כיין נושן ואין משתנה טעמו ונחשב כמין אחד.
 
סימן קעו-שהפת פוטר את הפרפרת.
סעיף א- האוכל לפני הסעודה סלטים או פירות ,מה דינו לענין ברכה ראשונה ואחרונה
בגמ' איתא שפרפרת אינה פוטרת את הפת ומאידך ברכת המוציא על הפת פוטרת את הפרפרת.
  ופרפרת היא מאכל המורכב מפירורי פת המודבקים במרק או בדבש באופן שאין בפירורים גודל כזית וכן אין להם תואר לחם וברכתם במ"מ כיון שנחשבים כמעשה קדירה וע"כ הפת פוטרתם, והיו רגילים לאכול לפני הסעודה לתענוג או להמשיך הלב לאכילה.
      פסק השו"ע ברך על הפת פוטר את הפרפרת,
                      אבל ברך על הפרפרת לא פטר טת הפת.
         והרמ"א מוסיף שמכ"מ ברכת הפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכן מעשה קדירה פוטר את הפרפרת.
ברך על הפת, פוטר את הפרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש; ברך על הפרפרת, לא פטר את הפת.
הגה: בירך על הפרפרת, פוטר מעשה קדרה שהוא דייסא וכיוצא בו; וכן אם בירך על מעשה קדרה, פוטר את הפרפרת (גמרא פרק כיצד מברכין ורמב"ם בפירוש המשנה).
אם כיון בברכת הפרפרת לפטור את הפת- אם ברך בסתמא אינו פוטר את הפת, כיון שברכת הפת הוא המוציא.
     שע"צ- ואף אם נתכון להדיא לפטור את הפת, כשמברך על הפרפרת ,ג"כ לא מהני משום שבמ"מ פוטר את הפת רק כשמברך על הפת ישירות, אבל כשברכת במ"מ חלה על הפרפרת ,אין כוונתו מועילה .
כשאוכל פרפרת לפני סעודה האם ברהמ"ז פוטרת-
 1. אם אכל לתענוג, או לשבוע קצת, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה, קודם הסעודה ודיעבד ברהמ"ז  פוטרת רח יז. 
 2. אם דעתו לאכול מזונות גם בתוך הסעודה, נחשב הכל כאכילה אחת ,ויכול לסמוך לכתחילה על ברהמ"ז ומכ"מ יכוון בברהמ"ז לפטור מה שאכל מקודם .
מקרה פרטי - נפק"מ בין אכילת עוגיות ועוגות לבין מקרה שבו אוכל דייסה- קיכליך (עוגיות קשות) ולעקך (טורט) אחר קידוש ולפני המוציא . בכל מקרה אינו צריך לברך ברכה אחרונה אף לדעה 1 כיון שהם פת הבאה בכיסנין מספק קסח ז , ורק משום סב"ל מברכים עליהם במ"מ, אבל אצלנו ממ"נ, אם  הם לחם הרי הם נפטרים ודאי בברהמ"ז ,ואילו דעה 1 מחמירה רק לגבי דייסה שהוא פת הבאה בכיסנין גמורה.
 
אם התכון לאכול מעט לפני סעודה ונמשך ואכל כדי קביעות- בה"ל -טוב שיכוון בברהמ"ז לפטור.
אכל פירות קודם סעודה - אם דעתו לאכול פרות בסעודה יכוון לפטור מה שיאכל בסעודה, ונחשב הכל לצורך סעודה וברהמ"ז פוטרת.
     אם אין דעתו לאכול פירות בסעודה יש לברך ברכה אחרונה קודם נט"י דאין שייכות לסעודה כלל ואף אם נטל ידיו יברך ברכה אחרונה בתוך הסעודה.
   אם אוכל לפני נט"י מדברים שא"צ ברכה עליהם כשאוכלם בתוך הסעודה (כמו לפתן ותפו"א).
עקרונית מה שאכל קודם נט"י אינו שייך לסעודה וצריך לברך עליהם בנ"ר לפני נט"י.
אבל אם אכל קודם נט"י פרפראות להמשיך הלב לאכילה ולפתוח בני המעיים (כמו מני מרקחת) או דבר מלוח ,אין לברך ברכה אחרונה דשייכים לסעודה ונפטרים בברהמ"ז.
אם שולחן ערוך לפניו ולחם לפניו אין לגרום ברכה שאינה צריכה ולכן לא יאכל עד שיברך המוציא. ויש מקלים אם אוהב לאכול קודם הסעודה יותר מבתוך הסעודה ,ואז אין בזה משום ברכה שאינה צריכה וכ"ש אם כוונתו לפתוח התיאבון.
 
 
סימן קעז – דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה, מה דינם.
 
סעיף א - מה דין ברכה ראשונה באוכל פרות מבושלים עם בשר ובלעדיו באמצע סעודה או בסופה.
מה הדין בכל אלו אם אכל רק כזית פת.
האוכל פרות בתוך סעודתו מתי צריך לברך עליהם ומתי לא ?
 
סוג 1: לא קובע סעודתו על פרות
בגמ' ברכות מא איתא א"ר פפא הלכתא:
1. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם[ בשר,דגים, ירק ,דיסה, שרגילים לקבוע סעודה עליהם].
2.ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם [תאנים וענבים וכל מיני פרות].
3. לאחר סעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם [לאחר סעודה וקודם ברהמ"ז לאחר שמשכו ידם מן הפת קובעים לשתות יין ולאכול פרפראות]
פסק השו"ע סעי' א' חילוק בין 1 ל 2 לגבי ברכה על אכילתם ללא פת -ומוסיף שאם אוכל פרות בתחילת סעודתו עם הפת וגם בסוף אכל עם הפת ,אז אפילו באמצע אוכל בלא פת אינם טעונים ברכה.
 
דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים, אפי' אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא  פוטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן;
ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, ( וע"ל סימן קס"ח סעיף ח'), אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם;
ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם הפת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
דייסה- אמנם נאכלת בפ"ע ואין מלפתים בה את הפת ולכאורא היה צריך לברך עליה כשאוכלים אותה בסעודת פת אולם כיון שבאה להשביע היא נחשבת כעיקר הסעודה ונטפלת לפת וה"ה בכל תבשיל הרגיל לבוא בתוך סעודת פת.
האם כזית פת פוטרת ק"ג נקניק , גבנ"צ , דג מלוח, בשר - אם אינו חפץ לאכול פת אלא רק מינימום כדי לפטור את הנ"ל יש ספק אם הפת פוטרתם כיון שלכאורא הם לא נטפלים לפת שהרי אין רצונו לאכול פת וכ"ש אם אוכל פחות מכזית פת. מאידך יתכן שכן פוטר שכן דרך העולם לקבוע סעודה על פת ולכן הלחם פוטר תמיד. לכתחילה בסע' חול- יברך על המינים הנ"ל לפני סעודה. ואילו בסע' שבת – כיון שמצוה לאכול פת, הרי הוא החשוב והכל טפלים לו.
 
קומפוט עומד לפניו על השולחן בזמן המוציא ואכלו לקינוח -מה שבא לקנוח ולא להשביע אין הפת פוטרתו כיון שאין שייך לפת.
            שע"צ-  ואף שרגילים לאכול בסוף כל סעודה, יש לברך עליו דבא רק לקנוח ולא להשביע.
פרות מבושלים עם בשר- אין הפרות טפלים לבשר.
            אולם תבשיל פרות עם בשר בא למזון ולסעודה ולא לקנוח בעלמא אלא בתורת תבשיל אין לברך עליהם. ולכתחילה יברך על פרי חי לפטור הפרות הנ"ל. ואם אין לו פרי אחר יאכל התבשיל עם פת תחילה וסוף.
            שע"צ- כשאוכל חזרת או צנון ובצל עם בשר הן נעשים טפל לבשר והבשר נטפל ללחם.
דין צימעס- נעשה מגזר. ומובא בסעודת שבת בסוף הסעודה, ואינו בא ללפת את הפת אבל מנהג העולם שלא לברך כיון שהוא עיקר סעודה שבא למזון ולא לקנוח ודומה לדייסה שבאה למזון ושובע ולא לקנוחוכן דומה לתבשיל פרות ובשר הבאים בתורת תבשיל.
פרות שאינם טעונים ברכה לפניהם- שוע- תחילת אכילת הפרות היתה עם פת וגם בסוף האכילה ולכן גם מה שאוכל באמצע בלא פת אינו טעון ברכה דמוכח שהם דברים הבאים מחמת הסעודה (ולא הובאו לקנוח בלבד)
.
הובאו לקינוח ואכל מהם פת תחילה וסוף – שע"צ- לעולם על מה שאכל עם הפת נטפל לפת וא"צ לברך. אבל מה שאוכל בלא פת צריך ברכה.
כאשר עיקר קביעות סעודתו על הפרות- א"צ שיאכל בסוף פת עם הפרות אלא סגי שהתחיל לאוכלם עם הפת ושוב אין מברך עליהם אף כשאוכלם בלא פת כבסע' ג'.
 
לא היתה מתחילה עיקר קביעת סעודתו על הפרות ,והובאו ללפת הפת- אחרונים פסקו שיברך על הפרות בפ"ע ויאכל, כי יש מהראשונים שסוברים שאף שאוכל תחילה וסוף עם הפת ,כל שאוכל באמצע בלא פת צריך לברך לכתחילה, ודיעבד אם לא ברך, יכול לאכול, רק שיקפיד לאכול בסוף עם הפת.
 פרות שבאים להשביע ולמזון- בהל- אף שהם דברים שאין ללפת בהם את הפת מכ"מ אם באים למזון ולשובע נחשב ג"כ כדברים הבאים מחמת הסעודה והשו"ע השמיט דין זה.
פרות המבושלים למזון-בהל-היכן שיש רבי פרות ומבשלים שם תמיד פרות למזון יש להם דין תבשיל. וטוב שיברך על פרי חי ויפטור. ומכ"מ אם מעורב בתבשיל הפרות תפו"א א"צ להחמיר כלל לברך על פרי חי.
הובאו פרות כדי לאוכלם עם הפת ואח"כ אוכל בלא פת- בשו"ע משמע שצריך שיאכל גם בסוף כדי שיהיו פטורים לגמרי מברכה. ומכ"מ מועיל גם כשאוכל פרות הפ"ע יכוון בדעתו לגמור אכילת הפרות יחד עם הפת.
סעיף ב
רא"ש - דין ג' לא מצוי היום, כי אין אנו מושכין ידינו מן הפת עד ברהמ"ז,
והטור כתב שכן נוהג בסעודות גדולות שרגילים לסלק הפת מהשולחן.
ופסק השו"ע בס"ב את דין ר"פ מס' 3 ואת דעת הרא"ש בנדון.
 
ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה;
ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד בה"מ.
נטל כוס לברכה- הוי הסח דעת גם בזמננו ואם אכל אח"כ יש לו לברך תחילה וסוף, ויש חולקים, וע"כ פוסק הבה"ל שבדברים הבאים מחמת סעודה יש לסמוך על הסוברים שלא לברך כי יש סוברים שאע"פ שמשך ידו מן הפת אין לברך על דברים הבאים מחמת סעודה.
 
סעיף ג - סוג 2: קובע סעודתו על פירות-
בירושלמי רואים שר' הונא אומר שתמרים הם עיקר סעודתו ולכן גם בתוך הסעודה אין מברך עליהם, אף שאוכלן בלא פת.
     רא"ש- אם אוכלן מחמת שבאין לעיקר סעודתו אין מברך אפילו אוכלן בלא פת .
     מרדכי- ירא שמים יאכל מעט מהם תחילה, בלא פת ויברך עליהם.
פסק שו"ע ס"ג 1. שאם קבע ליפתן סעודתו על פירות הוי פרות באים מחמת סעודה, ולכן אף אם אוכלן מהם בתחילה בלא פת א"צ לברך.
                    2. ויש חולקין.
                    3. ולכן טוב שיאכל בתחילה עם הפת ואז אפילו אם אוכל אח"כ בלא פת אין טעונים   
                         ברכה.
 
 ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות, הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה;
 ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין,
ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפי' אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל.
הגה: ואע"פ שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו (ב"י בשם הר"י).
 
מ"ש  מסע' א  שצריך לאכול פת גם בסוף- כי כאן עיקר קביעות סעודה מתחילה על הפרות ולכן אף שאוכל אח"כ בלא פת א"צ לברך.
סעיף ד
 
פסק שו"ע ס"ד -שאם קבע סעודתו על פירות הרי אף שהפירות הגיעו אח"כ כיון שבאים ללפת הפת א"צ ברכה .
 
אע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל.
מ"ב -ואף אם לא חשב שיביאו לו עוד פירות אפ"ה כיון שקבע עצמו לאכילה על הפרות מן הסתם על כל מה שיביאו לו).
סעיף ה- מי ששלחו לו מבית אחרים אוכל והוא בתוך סעודתו, האם צריך לברך עליו
שו"ע פסק כספר הפרדס שאם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים, שאינו סומך עליהם, ולא היה דעתו על הדורון, אפילו בדברים שדרכן לבוא וללפת את הפת, צריך לברך עליהם כדין נמלך.
ורמ"א חולק- דדעת אדם על כל מה שיביאו לו.
 
אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו על הדורון, אפי' מדברים שדרכן לבא ללפת את הפת צריך לברך עליהן כדין נמלך.
(הגה: ולא ראיתי נזהרים בזה, ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה וע"ל סי' ר"ו).
 
הביאו לו פירות מבית אחרים לדעת הרמ"א- חיב לברך ואפילו היתה דעתו בשעת ברכת המוציא שיוכל לאכול פירות ,שהרי אף בפרות שלו צריך לברך.(כל שאינו מלפת בהם הפת).
 
סימן קצט  - על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים
 
סעיף א'.
פסק שו"ע סע' א' - השמש שאכל כזית מזמנין עליו.
             [אף שאין לו קביעות כלל עמהם שהרי אוכל מעומד אפ"ה מצטרף כיון שדרך אכילתו בכך משא"כ באיש אחר].
סעיף ב'.
פסק שו"ע סע' ב'- כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו.
 
סעיף ג'.
פסק שו"ע סע' ג'- עם הארץ גמור  מזמנין עליו בזה"ז.
הגדרת עם הארץ- בגמ' נאמר שאפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי משניות אין מזמנים עליו. ובשו"ע כתב שאם מדובר עם הארץ גמור דהינו שאין בו מקרא ומשנה מזמנים עליו בזה"ז כדי שלא להרחיקו  מהציבור.
             ואם אינו מקיים מצות התורה בדבר מפורסם בישראל כגון שאינו קורא ק"ש המ"א סובר שאין מזמנים עליו כי לא חוששים בקלקול לגבי יחיד אם יתרחקו ממנו אך האחרונים חולקים. ומכ"מ מי שהוא רשע ועושה עברות בפרהסיא אין מזמנים עליו.
     בהל – צרוף לזימון חמור מצרוף למנין
סעיף ד'.
פסק שו"ע סע' ד' - עובד כוכבים אין מזמנין עליו,
ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו;
אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ"ז ולומר: על שהנחלת לאבותינו.  [מצד אברהם שהוא אב המון גויים]
סעיף ה'.
פסק שו"ע סע' ה' - אונן בחול, שהוא פטור מלברך, אין מזמנין עליו.
סעיף ו'.
פסק שו"ע סע' ו' - נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו בשם.
סעיף ז'.
פסק שו"ע סע' ז' - נשים מזמנות לעצמן, רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות ויוצאות בזמון שלנו. הגה: אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י).
סעיף ח'.
פסק שו"ע סע' ח' - אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים.
סעיף ט'.
פסק שו"ע סע' ט' - טומטום אינו מזמן כלל.
סעיף י'.
פסק שו"ע סע' י' - קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה. הגה: וי"א דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות; וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזמון, אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל).
סעיף י"א.
פסק שו"ע סע' י"א - מי שנדוהו על עבירה, אין מזמנין עליו.
 
 
סימן ר'- דין המפסיק כדי לברך.
 
סעיף א'. חלק רוצים לזמן וחלק רוצים להמשיך לאכול
פסק שו"ע סע' א'  כיוון שהם רבים אין צריכים להמתין לו ומכל מקום אם אינו עונה הוא לא יצא ידי חובה
 
פסק שו"ע  1. שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם.
               2. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק
                   ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום;
               3. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון.
 
אכלו 3 כאחד האם יכול לצאת ולותר על הזימון.- שוע כנ"ל.
          ב"ח - אם גמר סעודתו קודם השניים יכול לברך ברכת המזון ולצאת כיוון שחיוב זימון חל רק כשיגמרו כל השלושה את סעודתם.
  האחרונים -סוברים כשולחן ערוך מכיוון שהתחילו ביחד חל מיד עליהם חובת זימון ואין רשאי אחד מהם לברך בפני עצמו ולצאת. ומכל מקום.
 
מקרה בו יכול לצאת ולותר על זימון- 1. הפסד ממון -אם לדבר נחוץ מאוד שנוגע להפסד ממון אפשר להקל אך באופן זה טוב יותר שהשניים יפסיקו ויזמן עליהם.
                                                           
 
סעיף ב'. מתי יכול לחזור לאכול אחר זימון
 
 
פסק שו"ע 
   ורמ"א חולק
   רמ"א מוסיף- מתי המתמהמה מתחיל מתחילת ברהמ"ז ומתי מנודה לך
 
אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה.
     ורמ"א חולק 1. וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר: הזן את הכל, וכן נוהגין (הרא"ש ותוס' והר"י בשם בה"ג והטור).
                       2. ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת, אף על פי שלא אכל אחר כן, כשרוצה לברך מברך מתחלה ברכת הזן; וכל שכן אם חזר ואכל (הר"י פרק ג' שאכלו) (טור).
 
זימן והסיח דעתו מהסעודה – שוע מדבר באופן שאין הסחת דעת מהסעודה אבל אם הסיח דעתו וברצונו להמשיך כעת להמשיך לאכול עליו לעשות נט"י ולברך המוציא - מב.
 הקשיב לזימון ובדעתו לחזור ולאכול -  ברמ"א פסק שאם דעתו לחזור ולאכול פת אז בין אם אכל ובין אם לא עליו לברך מתחילת הזן כיוון שמסתמא לא נתכוון לצאת בברכת הזן . מב - מוסיף שאם דעתו הייתה שלא לאכול עוד אז כשמברך מתחיל מ-"נודה לך".
בהל - מביא מ"א שאם דעתו לחזור ולאכול רק פרפרת או בשר ודגים אומנם יצא ידי חובת ברכת הזן ואין צריך להתחיל ברכת המזון אלא מברכת "נודה לך" ויזהר שלא ישיח בינתיים. ואחר ברכת המזון יברך מעין ג' שהוא על ברכה אחרונה על פרפרת שהיא מחמש מינים מאחר ולא נפטרה בברכת המזון כיוון שלא ברך ברכת הזן .
ואם אכל דברים שברכתם בורא נפשות הסתפק הפרי מגדים שמא יוצא בברכת נודה לך וגם משאיר בצריך עיון אם צריך לברך ברכה ראשונה.
 צירוף אחד לכמה זימונים - כתבו המ"א והב"ח שיכול אחד להפסיק לשניים בזימון אפילו כמה פעמים וכל שקבעו עמו כיוון שכל פעם מצטרפים אליו זוג שלא זימנו ואף שהוא כבר זימן מכל מקום לא גרע מאוכל עלה ירק .אבל אם אכלו 5 ואחד הפסיק ל-2 שוב לא יכול להפסיק ל-2 הנותרים מאחר דפרח זימון מהשניים האחרים בזימון הזוג הראשון. (ואבן העוזר חולק ) לעומת זאת אם היו 6 סועדים ואחד הפסיק ל-2 יכול להפסיק עוד פעם אח"כ בזימון 3 הנותרים כיון שיש כבר חיוב  זימון ולא התכוונו לצאת בזימון הראשון .
הצטרפות לזימון בשם אינה מבטלת אפשרות לזימון נוסף ב-3 -  ג או ד' צריכים להפסיק מסעודתם להשלים ל-10 לברך בשם ובזה לכו"ע אינם מפסיקים אלא עד ברוך אלוקינו שאכלנו .
ואם המשיכו לאכול ביחד לאחר שהפסיקו יכולים לזמן בינם לבין עצמם כיוון שלא נצטרפו מתחילה אלא להזכרת השם וכן יכולים להצטרף ל-6 אחרים לזמן שוב בשם כיוון שלא שייך פרח זימון באמירת אלוקינו כיוון שבכל עשרה שריה שכינתא ובלבד שאכלו כזית פת ביחד עם ה-6 הנוספים.
 
סימן ר"א – מי הוא המברך.
 
סעיף א'.
פסק שו"ע  סע' א'   1. גדול
                              2. לתת לקטן
                              3. כשיש אורח
                              4. נוסח הברכה
                              5. בע"ב רוצה לברך
 
פסק שו"ע סע' א'   1. גדול מברך, אפילו  בא בסוף;
                         2. ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי;
                         3. והני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח, הוא מברך אפילו אם בעל הבית
                             גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית.
                         4. ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא
                             בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט
                             שטן במעשי ידיו, ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם.
                         5. ואם בע"ה רוצה לוותר (פירוש שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת
                             המזון בעצמו, רשאי.
     רמ"א מוסיף - והוא הדין שיכול ליתן לברך למי שירצה (ב"י בשם אוהל מועד).
 
                                        כשיש שם גדול- בה"ל- 
 
סעיף ב'.
פסק שו"ע סע' ב'  1. כהן ע"ה מול ת"ח
                           2. כהן ת"ח
                            [שאר דברים שיש להקדימו
 
פסק שו"ע סע' ב' 1. לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט, אבל לתת לו
                           החכם רשות שיברך, אין בכך כלום;
                       2. אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו, שנאמר: וקדשתו (ויקרא כא, ח) לפתוח ראשון ולברך
                           ראשון (וע"ל סימן קס"ז). [ כגון: המוציא, קריה"ת, ברהמ"ז, להוציא בקידוש, לדרוש, מנה יפה,. וה"ה בלוי שטוב להקדימו.]
 
סעיף ג'.
פסק שו"ע סע' ג' 
מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצרים ימיו.
 
                מ"א-
 
סעיף ד'.
פסק שו"ע סע' ד' 
צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך.